ראיון עם נעם ארנון - חלק ב'

30/11/2016
ראיון עם נעם ארנון - חלק ב' (הגדל)

 אתה בין היחידים שירדו למערת המכפלה האמתית, מתחת למבנה המוכר היום. מה הרגשת כשהגעת קרוב כל כך לקברי אבות?

"המבנה הענק מעל מערת המכפלה הוא מבנה יהודי, שנבנה בימי בית שני – לפני יותר מאלפיים שנה – ונשאר שלם עד ימינו. למעשה, זהו המבנה הציבורי הפעיל היחיד בעולם שנשאר שלם מתקופה זו. אבל, המבנה איננו המערה עצמה. כדי להיכנס אליו עולים שלש קומות, בעוד המערה עצמה נמצאת עמוק מתחתיו. אם כן, ברור שהמערה נמצאת במקום כלשהו למטה, אבל איפה? השאלות הן רבות ומסקרנות: איפה המערה? האם אפשר להיכנס? האם מישהו נכנס? מה קורה למי שנכנס?

מסורת מימי הביניים הצביעה על פתח קטן, בצדו המערבי של "אולם יצחק", כפתח המערה. מעל פתח זה בנוי אפיריון מהתקופה הממלוכית ומעליו כיפה. כנראה שבעבר היה פתח זה פתוח. האגדה מספרת על אירוע שקרה במקום זה לפני כ-400 שנה, בימי המקובל הגדול ר' אברהם אזולאי (בעל "חסד לאברהם"): הפחה - השליט התורכי – הגיע לביקור בחברון, וכשהתכופף לראות את עומק המערה חרבו נפלה פנימה. הוא דרש ממשרתיו להוציאה, אך כל מי שנכנס – מת במקום. הפחה הזועם ציווה על היהודים להעלות את החרב, אך איש לא העז להתנדב למשימה. רק ר' אברהם אזולאי התנדב להיכנס למערה כדי להוציא את החרב ולבטל את הגזרה מעל יהודי חברון. הוא אמנם נכנס, אך זמן קצר אחרי כן יצאה נשמתו בטהרה, והוא נטמן בבית העלמין העתיק בחברון. היה זה בכ"א בחשוון ת"ד, בערב שבת פרשת "חיי שרה".

סוד המערה נשאר עלום לאורך דורות רבים. במשך 700 שנה, תחת השלטון המוסלמי, יהודים ונוצרים לא הורשו להיכנס אל המבנה כלל, ולא ניתן היה להתקרב אל המערה. לאחר שחרור חברון בשנת תשכ"ז (1967) שבו יהודים למבנה מעל המערה. התברר, שהפתח כוסה במכסה שיש, שבמרכזו מעבר צר עגול, סגור במכסה נחושת. הערבים פותחים את המכסה מידי בוקר, ומורידים פנימה, באמצעות שרשרת, מגש ובו קבועים ארבעה נרות שמן דולקים, לכן זכה הפתח לשם "פתח הנרות". בשנת 1968, בזמן כהונתו של משה דיין כשר הביטחון, הוכנסה מיכל ארבל - ילדה כבת 12, בתו של יהודה ארבל, איש שירות הביטחון ממקורביו של דיין, דרך הפתח הצר. היא גילתה חדר תת קרקעי, הנמצא מתחת ל"פתח הנרות". מהחדר יוצאת מנהרה צרה, אפלה וארוכה, לכיוון מזרח. לאחר זחילה במנהרה היא גילתה שבסופה ישנן מדרגות העולות כלפי מעלה. המדרגות היו חסומות באבן כבדה, אותה לא ניתן היה לפתוח. מיכל נקשה באבן, ושמעה נקישות מצידה השני. לאחר מתח רב, היא הצליחה לצאת בשלום. כך התגלה כי מתחת לאולם יצחק עוברת מנהרה, המוליכה לפתח נוסף בצדו המזרחי. מעל פתח זה בנוי אפיריון נוסף, ללא כיפה, מהתקופה הצלבנית (המצוי מאחורי "ציון יצחק"). הממצאים פורסמו ע"י משה דיין, ועוררו סקרנות רבה, אך גם הוא לא ידע היכן המערה עצמה.

מאז גילוי תגלית זו, שאפנו, תושבים רבים בקרית ארבע-חברון להיכנס ולהתפלל במערה, ולו פעם אחת, אך המוסלמים שמרו בקנאות על הפתח, המכוסה בשטיחים, לא אפשרו להתקרב אליו, וסוד המערה המשיך לסקרן ממעמקים.

ההזדמנות נמצאה בליל הסליחות בחודש אלול בשנת תשמ"א. את המבצע ארגנו אנשי צוות "מדרשת חברון". תוך כדי שירת פיוטי הסליחות בקול, הובא ציוד מתאים – פטישים, אזמלים וכד', והחלה עבודה מאומצת של פתיחת האבן ברצפת אולם יצחק. המתח היה רב, כל קול דפיקה והלמות פטיש הלמה גם בלבנו – האם מישהוא ישמע? ומה יקרה? אט אט חשנו כיצד האבן מתחילה לזוז, ובעוד מאמץ – האבן נפתחה, ופתח צר נפתח אל חלל אפל, ובו מדרגות תלולות יורדות הרחק למטה. אפופי ההתרגשות ירדנו פנימה. בקצה המדרגות החלה מנהרה ארוכה, אפלה וצרה. התחלנו לזחול בתוך המנהרה. היא הובילה אל חדר תת קרקעי גדול. התחלנו לחפש כניסה למערה בפינות ובקירות החדר, שם נמצאו אבנים שונות, על חלקן היו אותיות לטיניות וערביות. לפתע התברר כי בנקודה אחת, בכניסה לחדר, מורגשת רוח נושבת מלמטה, מתוך הרצפה. הבנו שהסוד טמון מתחתנו, במפלס עמוק יותר. פנינו למטה, והתחלנו במאמץ, במתח ובאבק, להרים ולפתוח את אבני הרצפה.

 החברים שהמתינו למעלה וחיפו על כניסתנו קיבלו תפקיד לא קל: להמשיך באמירת הסליחות בהתלהבות ובקול, במשך שעות, כדי להסוות את קול הלמות הפטישים.

לבסוף, לפתע נתגלה פתח של מערה, חצובה בסלע. אנו במערבולת של רגשות: משיכה ורתיעה, כיסופים ויראה, חלום דורות ומדרשי הזוהר. לבסוף החלטנו – להיכנס. בלב הולם בהתרגשות העמקנו פנימה אל המערה, ואז התברר: זו אכן מערת "מכפלה", המורכבת משתי מערות, זו לפנים מזו. המערה הראשונה היא גדולה יותר, מלאה בעפר כמעט עד תקרתה, וממנה מוליך מסדרון צר אל מערה שניה, נוספת, קטנה יותר. במערה הפנימית ציפתה הפתעה מקפיאת דם: על רצפתה, המלאה בעפר, בין שברי כלי חרס עתיקים, היו מפוזרות עצמות בני אדם.

המתח הגיע לשיאו. בידיים רועדות בדקנו את שרידי החרסים: הם, מסתבר, שייכים לתקופת הברזל – ימי בית ראשון. אם כן, יהודים היו כאן בתקופת ממלכת יהודה, לפני 2900 שנה, והכניסו לכאן עצמות וכלי חרס. קברי האבות נותרו טמונים במעמקים, ואליהם, עדיין, איש לא הגיע. שקעים הנראים ככניסות לכוכים המובילים פנימה נותרו טמונים ומכוסים.

ריכזנו את כל כוחותינו להתגבר על ההתרגשות, ולנצל את הרגע הנדיר להתרכז בתפילה. בינתיים חלפו שעות, שנדמו לנו כדקות. בטרם שחר, קיבלנו הודעה במכשיר הקשר – השחר עולה, יש לצאת כעת. יצאנו מהמערה, אפופי התרגשות וחוויה מרוממת ובלתי נשכחת. מאז חלפו שנים, אך החוויה והזיכרונות נשארו חיים כשהיו, והמערה ממשיכה לזהור באורותיה.

אני רואה כזכות עצומה את הזכות להיות בין הבודדים שנכנסו למערה. בימים אלו אני עסוק בכתיבה על הנושא, ובע"ה מאמין שנמשיך לגלות עוד תגליות במקום".

 

איך היית מתאר את הקשרים שלך עם ערביי חברון?

"בניגוד לדימוי הנפוץ בשמאל, מתנחלי חברון הכירו בעובדה שבחברון ישנה אוכלוסייה ערבית גדולה מהתחלת מפעל ההתנחלות והבינו, שחלקה הגדול אינו מעונין בעימות אלא בשכנות טובה. הרב לוינגר נהג לומר – "באנו לחברון לא כדי להיות 'נגד', אלא כדי להיות 'בעד' - בעד חידוש היישוב ובעד החזרת חברון לתפארתה, ועם מי שרוצה לחיות איתנו בשלום – נחיה כשכנים טובים". הוא קרא להתיישב בכל עיר ביהודה ושומרון ע"י רכישת בתים מערבים, והוא הציב דוגמה כשהלך לשלם מיסים לעיריית חברון (ושילם בצ'ק עם תאריך עברי). כמובן, ידוע לכולנו שישנם מחבלים, לא מעטים, ובהם כמובן המדינה צריכה לטפל, להדביר ולעקור מהשורש, אך יש אוכלוסייה ערבית גדולה המעוניינת בחיי שלום ובשכנות טובה. אחד הבולטים בהם הוא השיח' ג'עברי, שיש לי איתו שיחות ופגישות. בנוסף אליו ישנם שיח'ים ומנהיגים ערביים רבים המבינים ששלטון אש"ף וחמאס ימיט עליהם אסון, והם מעוניינים בשכנות טובה ובריבונות ישראלית. לפני מספר חודשים התקיימה פגישה מרתקת בבית נשיא המדינה כאשר שיח'ים וראשי חמולות ערביות מחברון באו לנשיא המדינה לבקש ממנו ריבונות ישראלית באזור. בזמנו, לפני 20 שנה, הם התנגדו באופן נואש להסכמי אוסלו והסכמי חברון כי הבינו שהסכמים אלו הם אסון עבור הערבים באזור. הרש"פ היא גורם מושחת ועוין, כפי שכיום כבר ברור לכל. ערביי האזור התחננו לא להביא לכאן את כנופיות אש"ף מתוניס, אך לצערנו זעקתם לא נשמעה ומדינת ישראל הפקירה אותם בידי גורמי טרור. בתגובה פנו רבים להזדהות עם החמאס. זו הייתה טעות פטאלית שהטביעה את הארץ בגלי טרור נוראים.

כיום אנו מנסים לתקן את הטעות ולהציב אלטרנטיבה של מנהיגות מקומית אחראית שתוכל לנהל את האזור בשיתוף פעולה עם מדינת ישראל. אני בטוח שיגיע הזמן שבו גם המערכת הפוליטית הישראלית תחזור בה מהצעד הנואל והנורא של אוסלו, ותחיל ריבונות ישראלית על כל האזור, שתביא ברכה לכל תושבי הארץ. לדעתי מי שמאמין שארץ ישראל שייכת לעם ישראל מבין שצריך לקחת אחריות על כל הארץ, כולל האוכלוסייה הנמצאת בה. כמובן רק אוכלוסייה שוחרת שלום, כי לטרור ותומכיו אין מקום כאן, ולא ימצאו בארץ מחבלים או אוהדיהם. העיקרון הוא – להתבגר ולקחת אחריות. לדעתי עם ישראל בדרך להבנה הזאת".

 

הסכמי ואי גרמו למסירת חלקים נרחבים מחברון. איך קיבלו זאת ביישוב היהודי?

"זו טעות נפוצה: הסכם חברון הוא הפרק האחרון של הסכם אוסלו. הוא נכתב ע"י שמעון פרס ב-1996, נחתם ובוצע ע"י בנימין נתניהו בתחילת 1997. (הסכם ואי היה רק יותר משנה מאוחר יותר). בהסכם חברון העיר חולקה: רובה הגדול, כ-90%, נמסר לשלטון אש"ף בשם הכיסוי שלו "רשות פלסטינית" חלק זה מכונה H1. שאר השטח מכונה H2, נשאר באחריות ביטחונית ישראלית, ובתוכו שטח של 3% מהעיר שבו מותרת נוכחות יהודית. כיום נוכחות יהודית אסורה ב-97% משטח העיר חברון (אגב, שטחה של חברון הוא למעלה מ-20,000 דונם, בערך כפול משטחה של רמת גן). ברוך ה' קרית ארבע נשארה בשטח C ובאחריות ישראלית מלאה. התוצאה המידית הייתה - התקפות מכל הכיוונים על השכונות היהודיות בחברון – אברהם אבינו, בית הדסה, חזקיהו ואדמות ישי. היו אבנים, בקת"בים וצליפות בלתי פוסקות לעבר הבתים, הרחובות וגני הילדים. היו פצועים וגם קרבנות – וכולנו זוכרים את התינוקת שלהבת פס הי"ד ואת גדי ודינה לוי הי"ד. כל אלו הם תוצאה ישירה של הסכם חברון. אך גם כאן, היו כאלו שלא האמינו שישוב יהודי יכול להתקיים בתנאים האלו בתוך עיר עוינת הנשלטת ע"י ארגוני טרור. ברוך ה' עם ישראל הוכיח נאמנות מופלאה לחברון. בכל חג ומועד, וכמובן בשבת חיי שרה, מגיעים לחברון עשרות אלפי יהודים שרואים עיר האבות נקודת עוגן והתחברות למורשת ומקום שמעניק עוצמה, בריאות ושמחה".

איך אתה רואה את העתיד של היישוב היהודי בחברון?

"זכורני שבזמן המאבק נגד 'הסכם חברון' השמאל לא האמין שהיישוב יחזיק מעמד. אחד משרי השמאל אמר לי אז, כשניסינו למנוע את חתימת ההסכם – 'הרי אתה מבין שהיישוב הזה לא יישאר'. אגב, כיום אותו שר נעלם ונאלם. ברוך ה', עם ישראל מגלה אהבה ותמיכה בלתי רגילה בחברון. רוב העם מבין שכאן השורשים והעוגן לקיומנו כעם וכמדינה. כדאי לזכור ששם המדינה 'מדינת ישראל' נובע מישראל הראשון בעולם – יעקב אבינו הטמון במערת המכפלה בחברון. את הרגש הזה מבינים גם המנהיגים והפוליטיקאים, ואנחנו מקבלים כל הזמן דברי עידוד וחיזוק. האתגר הגדול הוא להפוך את המילים למעשים. כיום, היישוב בלב חברון עדיין קטן מאד (סה"כ כ-80 משפחות). ב"ה ישיבת שבי חברון עם למעלה מ – 300 תלמידים היא מרכיב מרכזי ביישוב. כמובן, הדרך היא לגדול ולבנות, וגם לקנות ולרכוש בתים, כפי שעושה במסירות עמותת "הרחיבי". מכאן אנו מפנים קריאה לממשלת ישראל, להסיר סוף סוף את גזירת הקפאת הבנייה בחברון ולאפשר ליהודים לבנות - בתוך הרכוש היהודי ובנחלות היהודיות. הערבים בונים ללא הרף, מיליוני מ"ר בשנה, וגזרת הבנייה המוטלת על יהודים בלבד היא בלתי נסבלת ודורשת תיקון מידי. אני מקווה שבשנת היובל לשחרור חברון תשתנה המדיניות ותינתן ליהודים הזכות הבסיסית לרכישה, בנייה ופיתוח. ברוך ה', בחברון יש סיבה להיות אופטימי. למרות אתגרים ואירועים קשים, היישוב בחברון ובקרית ארבע, בתמיכת רובו של עם ישראל, הוכיח כוחות אדירים של יכולת עמידה, עוצמה ואמונה. אנו מקווים ומאמינים ששנת היובל לשחרור חברון תהיה שנת תנופה וגאולה".

 

עבור לתוכן העמוד