סיפורו של דוד אבידן – רימונים

26/10/2016
סיפורו של דוד אבידן – רימונים (הגדל)

 

חקלאות? לאו דווקא

השנה 1982. גרנו אז במושב "טל שחר" שבפרוזדור ירושלים. במקום פעל בית ספר אזורי, ואני, איש חינוך, כיהנתי כמנהלו. ארבע שנים עברו עלינו במושב, ואז – נפל דבר: אספת היישוב קיבלה החלטה: הבתים שהועמדו קודם לכן למגורי מורי בית הספר ומנהלו – "יעברו הסבה" וישמשו לקליטת משפחותיהם של "בנים ממשיכים". ידענו שצריך לחפש פתרון, אבל צעדים מעשיים בעניין טרם עשינו. באחד מימי שישי הגעתי הביתה מבית הספר, וכדרכי ביום שישי, הלכתי לערוך את קניותינו במכולת. קניתי מה שצריך, וכהרגלנו – גם עיתון. הגעתי הביתה והתיישבתי לקרוא. בין כל המשבצות צדה את עיני משבצת אחת ובה הודעה מטעם "האיחוד החקלאי" וזה לשונה: "קולטים משפחות ברימונים". כיוון שהתמצאות במפה היא השטח שלי – אני מורה לגאוגרפיה – הבנתי היכן נמצא המקום שהמודעה קוראת להתיישב בו, אלא... שבמפות ובאטלס... 'בל ייראה ובל יימצא'. אין רימונים. אין רימון. ואפילו גרגר אדמדם אחד לרפואה – אַיִן.

התלהבות בנוסח העלייה הראשונה

יום שישי שלאחר מכן – "יום קליטה" ברימונים. אחרי שהבנו שהמקום החדש קרוב לירושלים, ואחרי שעל השאלה "מה את אומרת? נלך?" שהפניתי אליה, אשתי השיבה בחיוב, שמנו פעמינו, או ליתר דיוק גלגלי רכבנו, לרימונים. הגענו. עמדנו על הגבעה, ולעינינו נגלתה ירושלים, ולא רק היא: עוד משהו נגלה לעינינו שם על הגבעה: גילינו קבוצה של כ-15-12 משפחות שחיה לה בבתים זמניים (אפילו זמניים מאוד), ולא רק שזה לא מפריע לאנשים האלה או גורם להם לדכדוך – אדרבה - בכל מעשה ובכל אמירה ניכרה התלהבות של ממש. פגשנו חבר'ה צעירים, חלוצים אמתיים, כולם חדורי מוטיבציה, כמו בתקופת העלייה הראשונה. גם הילדים הקטנים הרבים שהתרוצצו סביב נראו שמחים ועליזים, חופשיים ומאושרים. התברר שהתלהבות היא "מחלה מידבקת". נדבקנו.

"תנועת המושבים" או "האיחוד החקלאי"?

למען האמת, לא הכרנו את התנועות המיישבות למיניהן. הנושא מעולם לא עניין אותנו. כשגרנו במושב לא הכרנו את "תנועת המושבים", וגם בהגיענו לרימונים לא הרגשנו חשיבות לשיוך הנקודה ל"איחוד החקלאי". לא ידענו עליה דבר וחצי דבר. המניע שהוביל אותנו לכאן היה חיפוש 'איכות חיים' וכשנדמה היה שמצאנו – לכל היתר לא הייתה חשיבות. גם הפעם לא החלטתי מבלי להתייעץ עם אנה, אשתי, והיא בנאמנות הבהירה את עמדתה: "באשר תלך – אלך". נו, עם האישה לא מתווכחים. הלכנו. ברכת הדרך קיבלנו מההורים ומחלק מהחברים. אחרים – הרימו גבה. התעלמנו. ובחמישה עשר ביולי 1982 הפכנו לתושבי רימונים.

אם אין קמח....

בתחילת הדרך הוצבו במקום 20 אשקוביות. פיתוח סביבן – כמעט שלא נעשה. ראשוני המתיישבים עיצבו את המקום והפכו אותו ליישוב שטוב ונעים לחיות בו: הם שתלו, נטעו והקימו במו ידיהם גנים לילדים. כל מה שצריך כדי להפוך שטח אדמה מ"סתם גבעה" ל"יישוב" הם עשו בשמחה ובעמל משותף, שהניב פרי לתפארת. דרכים סלולות לא עמדו לרשותנו בשנתיים הראשונות, ובכל זאת לא היינו ממש "פרימיטבים": מים וחשמל, תשתיות וביוב – היו. בתחילה – ברמה הבסיסית, ובהמשך – הדברים התפתחו והשתדרגו על פי הצרכים.

גם לבנייה ציבורית נדרשת מומחיות

נוסף על הבתים למגורים, דרושים ליישוב גם מבני ציבור, ועל אחדים מהם אספר. אתחיל במבנה שלא נבנה, והוא לא רק מבנה אלא עסק: המכולת. מראשית ימי היישוב הובן שכדי שהחזקת מכולת תהיה כדאית, נדרש שרוב הקניות תתבצענה כאן. דא עקא שרובם המוחלט של התושבים עבדו בעיר, והעדיפו לערוך את קניותיהם בה ולהיטיב להסתדר עם התקציב המשפחתי. אמנם היו ניסיונות אחדים לייסד מכולת, אבל לכלל הקמת מכולת יציבה שתחזיק לאורך זמן לא הגיעו.

ב-1983 קיבלנו החלטה להקים ביישוב ברֵכה, ולצורך תכנונה נזקקנו לשירותי אדריכלות. קיבלנו המלצה על אדריכל בשם אהרונסון. נסעתי לסטודיו שלו בעין כרם והזמנתי אותו לבוא עמי ליישוב. חשוב להבהיר שבמפת היישוב סומנו אזורים מסוימים שהוגדרו "שטחים ציבוריים", אבל לא הוגדר איזה סוג של "שטח ציבורי" ישמש כל אחד מהם, ובכלל זה הברֵכה. אהרונסון הביט במפה המשורטטת, אבל לא הסתפק בזה. "איפה השטח?", שאל בטון ענייני. יצאנו והראיתי לו את השטח שיועד לבית הכנסת ואת השטחים שיועדו לגנים וכד'. הוא סקר את הסביבה והציע: "בוא, נרד אל הוואדי". ירדנו. מתברר שאינה דומה ההתבוננות מלמעלה להתבוננות מלמטה. הנוף שהופיע לנגד עינינו היה פראי ויופיו מיוחד. הלכנו יחד, ומצעד לצעד התלהבותו של אהרונסון הלכה וגברה. והנה עצר אהרונסון בנקודה מסוימת במדרון, נקודה שמבחינה טופוגרפית קשה לבנייה, עצר והכריז: "כאן תקום הברֵכה!". ראיתי לפניי אמן שמתלהב מהטופוגרפיה ומהשטח ורואה בעיני רוחו את היצירה המוגמרת. הברֵכה לא נשארה בגדר חזון. בזכות סיוע של הסוכנות ושל המועצה, ובזכות נכונותם של כל התושבים להצטרף למאמץ הכלכלי, היא קרמה בטון ואריחים ומולאה עד שפתה מים צלולים וזכים.  

 

רוקמים מקורות פרנסה

הקושי הכלכלי היה נחלתם של רבים, והוא העלה שאלה מהותית בדבר אופי היישוב: האם היישוב יהיה ה'בסיס' שממנו יוצאים בבוקר לעבודה בערי הסביבה ובערב שבים אליו, או שננסה לחפש מקורות פרנסה ממקומות תעסוקה שנבנה כאן, אצלנו? החשיבה בכיוון השני נעשתה בשיתוף הסוכנות. בהשפעת כפרי התעשייה שהוקמו אז בגליל, התחלנו לחשוב על הפיכת היישוב לכפ"ת: נחפש מפעל תעשייה או מיני-תעשייה, נביא אותו אלינו, והנה – פתרון לידיים המבקשות עבודה ולמשפחות המבקשות פרנסה. בתהליך של חיפוש המפעל הגענו, בין היתר, ליישוב אלעזר, לבחון מפעל להדפסת גובלנים. רקמה של גובלנים הייתה אז פעילות מקובלת לשעות הפנאי. באלעזר פגשנו מפעל שמייצר גובלנים של יודאיקה ומוכר אותם ליהודים ברחבי העולם: בקליפורניה, במלבורן ובפריז וכמובן גם... ברובע היהודי בצפת. לא נדרשנו להשקיע הון גדול במפעל. הסוכנות היא שהשקיעה. כשם שביישובים החקלאיים תמכה ברכישת ציוד חקלאי וכל הנחוץ לגידולים, ביישובים שבהם לא התאפשר לפתח חקלאות – התשומות הופנו לאפיקים אחרים, למשל לתעשייה. לקבל מפעל משגשג מבלי להידרש להשקעה – נשמע כמו מתכון בטוח להצלחה ולרווחים אדירים. כמנהגה, מינתה הסוכנות מלווה מטעמהּ - כלכלן במקצועו ושמו שחר. שחר ערך את בדיקותיו המקיפות לברר את כדאיות המפעל, המלצות רבות זרמו אלינו מכל עבר. קנינו. וכדי שהכול יעבוד כראוי וייכנס לתלם – נעניתי לבקשה לצאת לחל"ת. התחלנו לייצר גובלנים וחגגנו. ההצלחה הייתה מסחררת.

שינוי בתפישה העולמית

מתברר שאם מישהו מבקש למכור מפעל או חנות, חשוב לברר בדקדקנות מה גרם לרצון הזה. אם המפעל מצליח כל-כך, מדוע למכור אותו ולא להמשיך וליהנות מפֵּרותיו? למפרע התברר לנו שהבעלים הקודמים של המפעל הצליחו לנבא מגמה שאנו לא הצלחנו לחזות. בעולמנו רב התהפוכות, ירדו הסריגה ומלאכת היד אט-אט מגדולתן. לא רק בארץ – בעולם כולו. התפישׂה האמריקנית שלפיה "זמן שווה כסף" חלחלה לתודעה הכללית. לשם מה להשקיע שעות רבות בסריגת סוודר, אם אפשר ללכת ולקנות סוודר מוכן בחנות, ואפילו לשלם בעבורו פחות משעולות כל חבילות הצמר שנדרשות לסריגתו? הפעילות בחנות הסתיימה בקול ענות חלושה. לפני הכניסה לעולם העסקים שימשתי כאמור, כמנהל מחלקת החינוך במועצה. חזרתי אפוא לכור מחצבתי, למערכת החינוך, ובשנים האחרונות אני מלמד בעיקר במכללות: במכללת הדסה, במכללת דוד ילין, ואפילו זכיתי ללמד גאוגרפיה במכללה דתית - מכללת אמונה.

רוקמים [גם] חברה

לא רק ייצרנו גובלנים שירקמו אחרים. רקמנו גם בעצמנו – חברה אנושית. היחסים בין התושבים ביישוב בראשית דרכו היו יוצאים מן הכלל! גם היום היחסים מצוינים, אלא שהראשוניות טבעה ביחסים של השנים הראשונות חותם מיוחד, שבראייה נוסטלגית, הכול בו מיוחד, והכול חיובי. השותפות וההדדיות הורגשו מאוד. פעלנו יחד ביזמות משותפות לכולם. כך, למשל, בימי שישי, התכנסנו באופן קבוע, כולנו: אנשים, נשים וטף - ומשעה אחת בצהריים ועד ארבע, עמלנו יחד על שיפור פני היישוב: פעם שתלנו דשא, פעם סיקלנו אבנים ויצרנו שבילים, או בנינו גן שעשועים. צעד אחר צעד הוספנו עוד ועוד פינות חמד לנוף הטרשי שהיישוב היה נתון בו. עד היום תושבי היישוב זוכרים את חדוות העשייה שליוותה את העשייה ואותנו בימי שישי האלה. ברור שגם אז היו חילוקי דעות. כולנו מכירים את האמירה המחויכת שלפיה במקום שישנם שני יהודים, ישנם שלושה בתי כנסת, ומבינים שמציאות שאין בה חילוקי דעות לא תיתכן. עם זאת, חילוקי הדעות שנסבו על אידאולוגיה ועל צורכי הכלל, לא חרגו ממקומם – הם היו חילוקי דעות. ליחסים בין-אישיים לא הגיעו ולא נגעו בהם. הבתים היו פתוחים לרווחה, כולם חשו אחווה ושותפות לגורל אחד. גאוות יחידה פיעמה בנו תדיר. כל המילים היפות שבעולם מתאימות ונכונות לתאר את החברה והקשרים שנוצרו בתוכה.

 

נקודות על ציר הזמן

אני מעדיף להתמקד בנקודות האור שעל פני ציר הזמן, והן רבות ורצופות עד כדי כך, שקשה לראות בהן נקודות, כי הן מצטרפות לקו. ובכל זאת, נקודת אור מיוחדת במינה הייתה חגיגות העשור ליישוב. מנינו אז יותר מ-50 משפחות, והרגשנו ש"הנה אנחנו כבר יישוב גדול!". קיימנו חגיגות שכולם השתתפו בהן: מבוגרים וילדים יחד. המון תכונה. המון עבודה משותפת. שבועיים-שלושה של מאמץ אינטנסיבי של כולם, והתוצאות היו מרהיבות ומחממות את הלב. על הבימה עלו והופיעו כולם. כל אחד תרם את חלקו. כל אחד נתן את המיטב, והכול הצטרף לשמחה עצומה.

 

פ-תו-ח

היישוב שלנו הוא יישוב חילוני. למיטב ידיעתי, מעולם לא הכרזנו שהיישוב מיועד לחילונים בלבד. מטבע הדברים, התקבצה כאן אוכלוסייה חילונית-מסורתית, אבל ככלל, לא עסקנו בהגדרות. בית כנסת היה ביישוב בשנים הראשונות, וגם תפילה במניין בשבתות ובמועדים, אבל אוכלוסייה דתית – לא. "טפטוף" של זוגות צעירים דתיים החל בראשית שנות האלפיים עקבות הטבות שהוצעו לזוגות צעירים אקדמאים בעלי מקצועות חופשיים שיעברו להתיישבות בכלל ולזו שביו"ש בפרט. סל ההטבות כלל עזרה בשכר דירה ובשכר לימוד והטבות נוספות. ההטבות האלה משכו אלינו זוגות צעירים דתיים. כדרך משפחות צעירות, לרובם לא הייתה מכונית, והודות לנסיעתם עמי בבקרים, זכיתי להכיר רבים מהם. להכיר ולהוקיר. גם אנה, אשתי, שמילאה את תפקיד הספרנית ביישוב וגילתה שמדובר ב"תולעי ספרים" של ממש, הורים וילדים כאחד, התאהבה בהם. כולנו, כל תושבי רימונים, ראינו בקבוצה שהצטרפה אלינו קבוצה נהדרת, כוח אינטלקטואלי חמוד, ושמחנו בהצטרפותם לקהילה. לצערנו, ברבות הימים, רבים מהם עזבו את רימונים ומצאו מקומם ביישובים דתיים, במיוחד בכוכב השחר. אנו מבינים את הקושי החינוכי שהציבו לפניהם החיים בקהילה מעורבת, ובכל זאת מצטערים על עזיבתם.

להחליט!

לתחושתי, אנו עומדים כיום בצומת דרכים חשוב – שהדרך שנבחר לפנות אליה ממנו, עשויה להיות גורם מכריע בתוחלת החיים של ההתיישבות ביו"ש. השאלה העומדת לפתחנו היא פוליטית, אבל איננו רשאים להתחמק מלשאול אותה: האם אחרי יותר מארבעים שנה, לא הגיע הזמן שנקבל החלטה; או שנחליט לספח את השטחים שסביבנו, או סוף כל סוף נקבע את הגבולות הסופיים של המדינה הזאת? השאלה הזאת גורלית, ואינה נותנת לי מנוח. היא טורדת את מחשבותיי כשאני מטפל בגינה, דבר יום ביומו, וגם שאני בודק בבוקר מה מצב ניצני השקדייה שאני משתוקק לראותה פורחת. כל העולם נושא אלינו עיניים לראות איזה פתרון יימצא לשאלה הקשה שנוצרה כאן. אי אפשר להתחמק מהמציאות. חייבים להחליט!

עבור לתוכן העמוד