סיפורו של כותי בן-דוד – רחלים

11/09/2016
סיפורו של כותי בן-דוד – רחלים (הגדל)

 

"לא, זה לרחלים!"

על היזמה להקים נקודת התיישבות במקום נודע לי מראשיתה. אור לכ"א במרחשוון תשנ"ב, התקיימה בכיכר מלכי ישראל בתל-אביב הפגנה תחת הכותרת "אימא לא מוכרים".  זה היה המסר שהימין רצה להעביר לראש הממשלה יצחק שמיר, שהתעתד לצאת, עוד באותו הלילה, לוועידת מדריד. מפגינים רבים הגיעו בהסעות מאורגנות מהיישובים. בהגיע אחד האוטובוסים שיצא משילה אל העיקול בדרך, במקום שבו שוכן היום היישוב רחלים, נורתה עליו אש מן המארב. רחלה דרוק, תושבת שילה ומורה בבית הספר, ויצחק רופא, תושב ירושלים ונהג החברה לפיתוח מטה בנימין, נרצחו. כשעמדנו בהפגנה הגיעה אלינו הבשורה על הפיגוע ועל הנפגעים, ושמענו גם הכרזה על הכוונה להקים במקום נקודת התיישבות בתגובה. עוד באותו הלילה, יזמו נשות היישובים בסביבה הקמת משמרת זיכרון במקום לזכר חברתן.

הרעיון לקרוא למקום "רחלים" היה הברקה של יהודה עציון. "רחלים" – על שם שלוש הרחלות שנקטפו כולן בחודש מרחשוון: רחלה דרוק שנהרגה כאן, רחל וייס, שהיא ושלושת ילדיה הקטנים נשרפו למוות באוטובוס שהותקף על ידי מחבלים שלוש שנים קודם לכן ליד יריחו, וכמובן על שם רחל אמנו שנפטרה בי"א במרחשוון ונקברה על אם הדרך.

חורף תשנ"ב היה חורף קשה במיוחד, והוא היה בעיצומו: רוחות עזות, טמפרטורות נמוכות, גשמי זלעפות ושלגים. הנשים הציבו במקום שולחנות והביאו עמן שקי שינה. בקור המקפיא, התכרבלו בשקים וישנו תחת 'קורת הגג' שסיפקו אותם השולחנות. אחרי משא ומתן עם שר הביטחון דאז משה ארנס ועם ראש הממשלה יצחק שמיר, הגיעו להסכמה שמשמרת הזיכרון תימשך כל ימי ה'שבעה'. השבוע הפך לחודש, ובפרק הזמן הזה הובאו למקום אוהלים. תחילה הוצבו האוהלים ליד הכביש ממש, אבל בהמשך, מסיבות הקשורות לבטיחות, הם הועלו אל הגבעה שעליה עומדת רחלים כיום. האחד שימש את הנשים והאחר - את חיילי הנח"ל.   

אוהל של תורה

בשלב הראשון, המקום ואוהליו שימשו משכן לפעילות ובעיקר ללימוד שיזמו נשים מיישובי בנימין. קבוצות נשים התארגנו, עלו למקום ולמדו יחד. אולפנות שונות מהסביבה הגיעו אף הן לימי עיון במהלך השבוע ולשבתות סמינריון. הרב דב ברקוביץ' משילה העביר שיעורים ושימש כעין הרב של רחלים. ומי שנשאה בשנה וחצי הראשונות בתפקיד 'מזכירת רחלים' מטעם "אמנה", ניצחה על כל אירועי מדרשת רחלים במלוא המרץ, עמדה בקשר עם גורמי הצבא, כיתתה רגליה בין המחלקות השונות במועצה האזורית שומרון כדי לקבל סיוע בתחזוקת המקום, דאגה לאספקת אוכל מהישיבה בשילה, ובקיצור - ניהלה את כל ענייני ההתיישבות ברחלים בראשיתה, הייתה אורית רפפורט.  

מעשה אבות סימן לבנים 

באותה עת עברנו מרמת הגולן ליישוב מעלה לבונה. ואז, פנה אלינו הראל חצרוני וסיפר שמחפשים משפחות שמוכנות להתגורר ברחלים עד שיתגבש גרעין קבוע להתיישבות שם. הוא הציג תכנית שלפיה תגויסנה בין חמש לעשר משפחות והן תבואנה לגור ברחלים ב'משמרות': תחילה תעלינה שלוש משפחות, הן תשהינה במקום שבועיים, ואז תעלינה שלוש אחרות, והראשונות תוכלנה לשוב לביתן עד ל'משמרת' הבאה. מלבד העובדה שזמן קצר בלבד לפני כן הגענו למעלה לבונה ולא תכננו מעבר נוסף, התיאור שגולל לעינינו חצרוני נשמע תמוה למדיי, ועם כל זאת נמשכנו לרעיון, שהיה בבחינת המשך טבעי לחינוך שקיבלנו: הוריה של צופיה נמנים עם מקימי עפרה, הוריה של אמהּ היו בין מקימי משואות יצחק שבחבל שפיר, וגם אני באתי מההתנחלות הלא רחוקה - פסגות. בדיוק על זה גדלנו. נענינו אפוא לפנייתו לשמש 'ממלאי מקום' עד לבוא הגרעין.

מבנה כלאיים: צְרִיפֹהֶל

כמה שנים קודם לכן, בלילה אחד גשום וסוער, הגיע לרחלים נחמיה בן-יהודה. ראה מה שראה ו – נחרד. כיוון שהיה איש מעשה, התחיל לעשות. התקשר לזמביש, מזכ"ל "אמנה" ולאורי אריאל, מזכ"ל מועצת יש"ע ואמר להם: "אתם יודעים איפה אני עכשו? ברחלים! המקום שומם. אוהלים מטים לנפול! אי אפשר לתת למקום להיראות כך!". תוצאות הנזיפה הזאת החלו ניכרות בשטח. לוחות עץ הוגנבו לרחלים והחלו לדפן בהם את האוהלים מבפנים.

זה לא היה השדרוג היחיד. כשהגענו למקום להתרשמות, פגשנו על הגבעה חבורת שיפוצניקים שנשלחה לרחלים מטעם "החברה לפיתוח מטה בנימין". לאחר שהצליחו, בחשאיות מלאה, להחדיר ליישוב את החומרים הדרושים, עמלו הבחורים על שיפוץ האוהלים: בדי האוהל הוסרו, והעץ צופה (מבחוץ) בפוליאוריטן מוקצף. בקצף פערו פתחים והתקינו בהם חלונות קטנים של קרוואנים. המוצר המוגמר לא היה בדיוק אוהל ולא בדיוק צריף. הייתה לו צורה של אוהל, אבל החומר שהיה עשוי ממנו היה, כאמור, עץ עטוי חומר מוקצף, למען יוכל לעמוד בפגעי מזג האוויר. במאמר מוסגר חשוב לי להוסיף, שלעומת המבנים המאולתרים האלה, שנועדו לתושבי רחלים, לחיילים היו קרוואנים מסודרים. כיוון שהמקום הוגדר כהיאחזות נח"ל, דאגה הסוכנות להציב בו קרוואנים לחיילי ההיאחזות.

"בצאתי לקראתך לקראתי מצאתיך"

שבעה חודשים חלפו מעת הגעתנו לרחלים. חודש אלול הגיע, ואנו המשפחה היחידה על ההר. כך לא בונים יישוב. הייאוש שהחל לכרסם בלבנו קרא לנו לעזוב. בשיחה לילית גורלית דיברנו בינינו - אשתי ואני – והחלטנו: "מחר אנו מודיעים על עזיבה". לא ידענו שבאותו לילה קיבל זוג אחר החלטה הפוכה: להצטרף לרחלים. זו הייתה משפחתו של שבתי בנדט. כשבאנו להודיע על החלטתנו לנתי ישראלי, מזכיר רחלים החדש, הוא קידם את פנינו ובישר בשמחה: "רחלים עומדת להכפיל את עצמה! יש משפחה חדשה ליישוב!" לרגע עמדנו נדהמים, אך ברגע שלאחריו הבנו שנינו שהחלטתנו הלילית יורדת לעת עתה מעל סדר היום.

עוד בשלב הבירורים, באחד מביקוריו ברחלים, פנה אליי שבתי בשאלה: "מה אופי היישוב?"  מאחר שהיינו המשפחה היחידה, השבתי לו בטבעיות: "אני האופי של היישוב," אך הוספתי, "אם תצטרף – האופי של היישוב יהיה אתה ואני". ומאותו הבוקר - כך אכן היה.

מבצע "סוכה לנצח"

בסוכות תשנ"ח, אברהם בנדט, שהיה מסגר, תרם לרחלים שלושה מבנים גדולים מברזל. דא עקא שלהכניס אותם ליישוב בדרך קונבנציונלית – לא הייתה כל אפשרות. היינו צריכים לטכס עצה ולמצוא פתרון יצירתי. הפעם בא לעזרתנו חג הסוכות. המבנים הובלו אחר כבוד לתחנת ביניים לילית בעלי. שם פירקנו אותם לחלקים קטנים, ואותם ליפפנו במאות כפות תמרים שתרמו לנו אנשי אחד הקיבוצים בעמק הירדן. העמסנו את המטען המוסווה על משאית ענקית ועלינו ליישוב. אחרי לילה של עבודה מאומצת, הושלמה הרכבת הסוכה, ואנו נשמנו לרווחה. בהגיע החג הופיע המח"ט לביקור במקום. אירחנו אותו כמובן בסוכה. הגשנו כיבוד, נתי ניגן בחליל, וכולנו היינו שמחים וטובי לב. בסיום הביקור אמר לנו המח"ט את המשפט שממנו חששנו: "אתם יודעים שאחרי סוכות תצטרכו לפרק את כל הקונסטרוקציה הזאת...". בחלוף החג הופעל עלינו לחץ כביר, וכעבור חודש אכן נאלצנו לפרק את הסוכה, אך לא לנצח. הגיע הקיץ. נתי, מזכירנו, וענבל ויינר, בת עפרה, החליטו להינשא. גן האירועים שנבחר לאירוע היה לא אחר מאשר הגבעה שלנו - רחלים. באמתלה של 'מבצע חתונה' העלינו לרחלים משאיות של חצץ, שנועד ליישור השטח. החתונה תמה. האורחים שבו לבתיהם, ואילו החצץ נותר כאן.  כעת הגיע תורה של הסוכה לעמוד לנצח. הקמנו אותה מחדש כדי שתשמש לבניית בית.

אנשים טובים באמצע הדרך

באחד הימים – דפיקה בדלת. פתחנו. מי בפתח? גנדי. "שלום, באתי לבקר," הודיע בחיוך, "בדרך מטבריה, קפצתי לראות מה שלומכם". ובאחד מימי שישי, ישבנו בשיעור של 'כולל יום שישי'. והנה דמות חולפת ליד החלון. מי הולך שם? הרב בני אלון. "שלום, הרב, מה הביא את הרב אלינו?" שאלנו, והוא: "קפצתי לראות מה שלומכם ומה קורה כאן".

לרשימת הזהב אי אפשר שלא להוסיף את נחמיה בן-יהודה ואת בנו דורון, שכזכור, ליוו את רחלים עוד משלב האוהלים. הם אהבו את רחלים, ואנחנו אהבנו אותם. נחמיה היה כמו אבא של כולנו. וכמו במשפחה, אם נולד תינוק ברחלים - נחמיה בא לאחל מזל טוב ובידיו מתנה לרך הנולד.

ידענו – לנחמיה אפשר לפנות. תמיד. והוא יעשה הכול ברצון ובשמחה. צריך הובלה אל היישוב? טלפון לנחמיה. בתוך היישוב? נחמיה. בראשית שנת תשס"ב, יצר עמנו קשר אדם שהתגורר בשערי תקווה וסיפר שרוצים לתרום לנו מבנה של בית כנסת. שמחה גדולה, אלא שהיא מהולה בדאגה: כיצד נפרק, נעמיס, נוביל ונקים מחדש? ומיד בא לעזרנו נחמיה. פירק את המבנה לארבעה חלקים, הציב כל חלק על עגלה, וכל העגלות – עומדות בשערי תקווה. להביאן לרחלים – אין אישור. אז גייס נחמיה את אנשיו וצי המשאיות שלו, ובלילה אחד, הועלו חלקי בית הכנסת לרחלים. נחמיה לא חשב שזה 'סוף פסוק'. הוא הלחים וריתך, ולא חדל עד אשר בית הכנסת עמד מוכן לקלוט את קהל המתפללים.

העובדות בשטח יוצרות מציאות

היינו תושבי רחלים למעשה, והיה חשוב לנו להיות כאלה גם להלכה. בשנה שכיהן שבתי בנדט כמזכיר רחלים, הוא החליט שצריך לטפל בהסדרת היישוב. שבתי ליקט כל מסמך שמשתמע ממנו שהמדינה רואה ברחלים יישוב (גם אם אינה מודה בזה): משרד הביטחון אישר 'תקן' של רבש"ץ? סימן שהמקום נחשב יישוב. המסמך נשמר. משרד השיכון אישר בניית בתים והעמיד משכנתאות? סימן שזה יישוב. המסמך נשמר. מלאכת האיסוף שלו הניבה חוברת של כ-40-30 מסמכים. עם חוברת רצינית כזאת – אפשר לצאת לדרך. "אמנה" וזמביש בראשה, בפעילות גלויה ובפעילות שמאחורי הקלעים, ובעזרתם של חברי כנסת אוהבי ארץ ישראל וביניהם הרב חנן פורת וחברי הכנסת של סיעת מולדת גנדי ובני אלון, שהתנו את הצבעתם להעברת תקציב הממשלה לשנת 1998 באזרוח ההיאחזות רחלים, התקדמנו אל היעד הזה. בשנת תשע"ג (2013) חתם אלוף פיקוד מרכז ניצן אלון על הכרה ברחלים כיישוב עצמאי.

אהבה שאינה תלויה בדבר

מסיבות שונות, עברנו בשנת תשע"ב (2012) מרחלים וקבענו ביתנו בעפרה. אמנם בגופנו איננו שם, אבל בלבנו, שמור מקום יקר ליישוב שהיה ביתנו במשך 16 שנים. אנו חשים סיפוק ושמחה על תרומתנו למקום וממשיכים לשמוח בכל הישג של רחלים. על הקשרים החמים עם חברינו הרבים שם, לא ויתרנו. כשמגיעות לידיעתנו חדשות כגון: "הממשלה הכירה ביישוב", "אישרו בנייה", אנו משגרים מיד איחולים וברכות מכל הלב. אנחנו מרגישים שותפים. כשחיינו שם, מילאנו, מטבע הדברים, תפקידים מרכזיים. עם זאת, תמיד השתדלנו לשתף את כולם. לתת הרגשה ש"כולנו יחד נבנה". מעולם לא ראינו את היישוב כנכס שהוא רק שלנו. היינו ראשונים, אבל העובדה הזאת לא גרמה לנו לחוש שיש לנו זכויות יתר. ואם נרענן את זיכרוננו... למעשה באנו לשם רק כדי "למלא מקום" וכדי "לשמור על המקום עד שיבוא הגרעין". ואין חולק על כך שהגרעין אכן בא.

 

 

עבור לתוכן העמוד