אסתר פרץ

24/08/2016
אסתר פרץ (הגדל)

 

 

אסתר פרץ ממייסדי מעלה אדומים ותושבת היישוב כיום. מיוזמות הקמת מערך החינוך המיוחד במעלה אדומים.

 

להיות מסודרים מדיי

נישאנו בשנת 1970 וכבר מתחילת דרכנו כמשפחה היינו 'מסודרים': שלא כמקובל בקרב זוגות צעירים, הייתה לנו דירה משלנו, שנינו השלמנו מסלול לימודים אקדמי, לי היה תואר ראשון ולאבנר – שני, וכל אחד מאתנו עבד במקום עבודה מסודר. לא נותר לנו אלא לשמוח בחלקנו, לבנות את משפחתנו בדירתנו הנעימה בשכונה הירושלמית "יפה נוף" ולחיות בנעימים. בתאוריה זה נשמע נפלא. במציאות – זה אכן היה נפלא, אלא שהמחשבה על חיים שכל שיידרש מאתנו בהם יהיה 'להתברגן בירושלים' ערערה קצת את השלווה המצופה. הרגשתי שאם בפעולות הללו יסתכם כל שנעשה בחיים, הרי שנכונים לנו חיים משעממים, והתחלתי לחפש רעיונות לאתגרים שיוסיפו להם 'צבע' ועניין.

 

באשר תלך – אלך... בהתראה של יום אחד

במוצאי שמחת תורה תשל"ה, נערך "מבצע הקפות", שבו עלו גרעיני התיישבות לנקודות ברחבי יהודה ושומרון והחליטו להקים בהן יישובים. בלילה שלמחרת המבצע, עלו אבנר וארבעה מחבריו להר הצופים ומשם גלשו מזרחה במורד ההרים. הלכו והלכו עד שהגיעו למקום שבו שוכנת היום "גבעת המייסדים". רצה הגורל ודווקא שם עצרו אותם כוחות צה"ל. "מה אתם עושים? חזרו מהר למקום שממנו באתם!" אמרו להם. באותו הרגע גמלה ההחלטה בלב הארבעה: "פה נקים יישוב!". בבית, שאלני אבנר לדעתי להצטרף ליזמה: "תראי", הוא פנה אליי, "עולה רעיון להקים יישוב במעלה אדומים", ואז עבר לטון של שאלה, "מה דעתך?". תשובתי הייתה תכליתית: "אני מוכנה לבוא לכל מקום. איני יכולה לבוא לפגישות ולטפל בתכנונים וכד', תגיד לי יום אחד קודם, ואני אורזת את הבית ובאה אתך". להקמת מעלה אדומים הצטרפו שלושה גרעינים: אחד של צעירי מפא"י ואחד של צעירי הליכוד, והגרעין השלישי, שאליו הצטרפנו גם אנחנו, גרעין של "גוש אמונים". ההרכב הזה יצר חיכוכים, התגוששויות ומתחים על רקע 'המאבק על הבכורה'. כיוון שבתקופה זו הייתי בבית, מטופלת בשני ילדים קטנים (ושלישי בדרך), לא הייתי מעורבת בהם, ואני שמחה על כך.

 

למה ללכת לגור במדבר?

בגרעין של "גוש אמונים" היו עמנו זוג חברים משכבר: מולי וננה בן-ארי. שמחנו שהם באים עמנו, אבל חברים אחרים, שלא הצטרפו לגרעין, הסתכלו עלינו במבט שתימהון וחוסר הבנה מוחלט נשקפו ממנו. "יש להם הכול", חשבו בלבם, "דירה נחמדה בשכונה מבוססת, החיים שלהם מסודרים, איזה שיגעון תקף אותם? מה הטירוף הזה ללכת לגור במדבר?". מבחינת ההסתכלות השטחית – אי אפשר לומר שלא צדקו. בכל האזור – מירושלים ועד יריחו – למעט בסיס צבאי אחד, לא היה כלום.

 

התיישבות או מחנה עובדים?

הימים, ימי ממשלת המערך. בראשה עמד יצחק רבין, ועם שריה נמנו חיים בר-לב, שר המסחר והתעשייה, ואברהם עופר, שר השיכון. אחרי כמה ניסיונות לקבוע עובדות בשטח, ניסיונות שהסתיימו פעם אחר פעם בפינוי, התקבלה בממשלה ההחלטה להקים במקום 'מחנה עובדים'. המושג 'מחנה עובדים' לידתו באזור ים המלח וסדום. עם הקמת מפעלי ים המלח וגיוס כוח אדם לעבודה בהם, התברר שהמרחק בין המפעלים לבין מקומות מגוריהם של העובדים גדול מכדי שהעובדים יעשו דרכם מדי יום ביומו אל המפעל וממנו. בנו אפוא בתים קטנים שישמשו את העובדים במשך השבוע, ובסופי השבוע נסעו העובדים לבתיהם, לשהות בחיק משפחותיהם. הממשלה החליטה לחקות את הדגם הזה: לבנות במישור אדומים אזור תעשייה, וסמוך לו – 'מחנה עובדים', שכשמו – כן ייעודו: לעובדים בלבד. על התיישבות של משפחות – הממשלה סירבה לשמוע. לשמחתנו, באה לעזרתנו רחל ינאית בן-צבי, שאם כי הייתה מפא"יניקית, תמכה מאוד בהתיישבות במעלה אדומים. בקשריה, הצליחה לשכנע את הממשלה לשנות את החלטתה ולאפשר למשפחות צעירות לבוא ולגור באשקוביות שנועדו לכתחילה לעובדי התעשייה.

בנר שישי של חנוכה תשל"ו, משהסתיימו עבודות הבנייה והאשקוביות ניצבו על מקומן, עברנו - 23 משפחות ו-6 רווקים - לגור במקום, ובחגיגיות רבה, הדלקנו בערב הראשון לשהותנו במקום – נר שביעי של חנוכה: על גגו של מקלט העמדנו 8 פחיות גדולות - 7 פחיות שימשו 'נרות' ופחית נוספת – 'שמש', דחסנו לתוכן בדים טבולים בדלק, הצתנו גפרור וקירבנו, ולפתע – "ויהי אור!".

 

החשמל והמים וזוג המגפיים

מים וחשמל, צרכים בסיסיים למדיי, אספקתם לא הייתה תמיד שוטפת. האשקוביות חוברו לגנרטור והוא סיפק לנו את החשמל, והמים – בדרך כלל זרמו בברזים. בדרך כלל – לא תמיד. הפסקות מים היו בבחינת חזון נפרץ למדיי. אלה - סיפקו 'סוג של חוויות', כמו למשל לנסוע לירושלים, בעזרתה המבורכת של השכנה ננה בן-ארי ולגשת למכבסה ברמת אשכול כדי למסור את הכביסה המלוכלכת, או לשים פעמינו לבית סבא-סבתא שבשכונת רחביה כדי לקלח את הילדים. בראותה אותנו בפתח ביתה, ובמיוחד את הילדים שנראו כמו חיילים שמרחו על עצמם צבעי הסוואה בצאתם לשטח, הזדעזעה סבתא רבקה קשות. וכשיצאנו נקיים ורעננים, היא הייתה שותפה מלאה לשמחתנו.

אשקוביות הוצבו במקום, אבל השטח שביניהן – נותר כשהיה. בחורף ברוך הגשמים, הפך הכול למדמנה של בוץ. חציית היישוב מקצהו האחד לקצהו האחר – מרחק של כ-30 מטרים, הייתה מבצע לכל דבר ועניין. ובאחד הלילות, הגעתי לביתה של חברתי, לרגלי האחת מגף ולרגלי האחרת – גרב מבוצבץ. בן זוגו של המגף שעל רגלי, טבע אי שם בדרך בבוץ הטובעני.

 

תרופת הרגעה ושמה שבת

היינו צעירים, וכדרכם של צעירים ראינו דברים ב'שחור-לבן'. הראייה הזאת, האופיינית לצעירים, יצרה כר פורה לדיונים ארוכים בישיבות שנמשכו עד השעות הקטנות של הלילה. ברבות מהישיבות סערו הרוחות, וגם עצמת הקולות עלתה לא אחת בלהט הוויכוח. ויכוחים שפרצו, התקשינו להפסיקם: זה אומר כך וזה אומר כך, וההוא עונה מה שעונה, וכמעט שאין לדבר סוף. כמעט. כי ברגע שנכנסה שבת – פסק הסער הגדול. רוגע ושלווה ירדו על המקום ועל אנשיו. מתנת השבת. השלווה אפפה את כולם לאורך השבת כולה, מערב עד ערב. ובהגיע שעת צאת הכוכבים, והמלכה עלתה ופרשה מאתנו – מיד, כאילו ניתן אות מדויק לכך, פרצו הסערות מחדש, והרגיעה נעלמה כלא הייתה.

 

עירוני או כפרי

התכנית המקורית הייתה לבנות יישוב עירוני, ועל דעת זה באו האנשים שבאו. החיים ביישוב בעל אופי קהילתי היו אמורים להיות כעין שלב מעבר, אלא שבשלב מסוים, אחרי שכבר חיינו יחד כקהילה, היו חברים ששינו דעתם, והציעו שבמקום לבנות יישוב עירוני כמתוכנן, נבנה יישוב קהילתי. הוויכוח בין ה'עירונים' ל'כפריים' היה סוער וגלש גם למריבות. לבסוף פנו ה'כפריים' והקימו את כפר אדומים, וה'עירונים' נשארו כאן.

 

הכול טוב

תכונה בולטת של הזיכרון היא היותו סלקטיבי. לרוב אנחנו זוכרים את הדברים הטובים. בדרך שעשינו אי אפשר היה למנוע הופעתם של רגעים קשים. החיים הציבו לפנינו אתגרים מורכבים, ובזה נתברכנו. לעשיית דברים מיוחדים יש ערך רב. חשוב לכל אדם לא להסתפק בשגרה של חיים פשוטים. בהתגברות על קשיים ובהתמודדות עם מצבים מאתגרים האדם נותן, אבל לא פחות מכך – הוא מקבל. הקשיים לא נבעו רק מאתגרי הבנייה ומהקשיים הפיזיים. חלקם קשורים היו לפן החברתי: ככל שקבוצה קטנה יותר, רמת החיכוך בין חבריה גבוהה: חיים יחד, רואים כמעט כל מה שקורה אצל כולם וכמובן כולם רואים מה קורה אצלך. עם זאת, אחרי שהרגעים הללו, קשים ככל שיהיו, חולפים, התחושה הקשה שליוותה אותם מתפוגגת ומפנה מקום לתחושה טובה. הרוך ממלא את החלל שהתפנה ואינו מותיר מקום לזיכרונות הקשים, ואז נדמה לך שבעצם הכול היה טוב.

עבור לתוכן העמוד