הרב אליעזר וולדמן - חלקב'

19/04/2016
הרב אליעזר וולדמן  - חלקב' (הגדל)

 

בשבוע שעבר סופר בחלק א' של הראיון כי לאחר מלחמת ששת הימים איגד הרב לוינגר כמה חברים כאשר יחד הם מחליטים להתכונן לקראת המשימה שלקחו על עצמם. "הרב לווינגר היווה דמות משמעותית מכל בחינה אפשרית - תורנית, אידאולוגית, לוגיסטית וכמובן אנושית, מהבחינה הזאת שהוא ידע איך לאסוף את האנשים. לפעמים הייתה מגיעה משפחה שלא הבנו איך הם קשורים והוא קיבל אותם". הקבוצה שנאספה הבינה את משמעות הזמן, הייתה להם ההבנה שאם המשימה לא תיעשה עכשיו ייתכן ויחמיצו את ההזדמנות.

"בתקופה שלפני המלחמה היינו במתח נפשי שהולך לקרות משהו", כך מתאר הרב וולדמן את התחושות דאז.

בחודש אלול שלאחר המלחמה החלו ההכנות בעקבות חזרתם של ילדי קיבוץ כפר עציון לגוש עציון. לאחר שיבתם לאדמת האבות, הרב צבי יהודה קוק שלח את תלמידיו ליישב את הערים אשר נעזבו בעקבות הפרעות שהתרחשו שנים לפני כן. גיוס האנשים הייתה המשימה הפשוטה ביותר מתוך שלושת המשימות העיקריות שהוטלו על כתפיהם של העוסקים במלאכה. אך גם זו לא הייתה משימה פשוטה. אנשים מכל גווני הקשת ביקשו להצטרף למהלך שהחל לאיטו. ליל הסדר התקרב וההכנות נהיו רבות מרגע לרגע, גם כשחשבו שכל האנשים שהגיעו נמצאים הצטרפו ברגע האחרון אנשים חדשים.

"מאז שהתחלנו את העלייה לחברון ומאז הגיענו לחברון הרגשנו שאנחנו מגשימים את מה שנאמר בנבואתו של הנביא יחזקאל 'והושבתי את הערים ונבנו החרבות והארץ הנשמה תעבד תחת אשר היתה שממה לעיני כל עובר. ואמרו הארץ הלזו הנשמה היתה כגן עדן והערים החרבות והנשמות והנהרסות בצורות ישבו'. זו היתה התחושה בקירבנו", מספר הרב וולדמן ומוסיף "הייתה התרגשות גדולה בכל העם אבל זה לא מספיק, לא כולם הבינו את המהות, לא הבינו מה נדרש מאתנו באותם רגעים".

רותי, אשתו של הרב וולדמן, הייתה שותפתו לדרך לאורך המסע. מליל הסדר במלון וכל הדרך עד היום. "לאמא שלי קראו שרה והיא הייתה מספרת שהיא לא יכולה לסלוח, כנראה לעצמה, שהיא הפסידה את האפשרות ללכת להתפלל אצל שרה אימנו. היא חזרה על זה כמה פעמים ובאותם ימי המלחמה שהודיעו על שחרור חברון מיד עלתה במחשבתי האפשרות להגיע לכאן. הדבר השני שעלה לי, זה שאחי היה בגוש עציון ונפל בשבי בעין צורים ומבחינתי זו הייתה השליחות שלי לחזור לכאן. הקדוש ברוך הוא נתן לנו את כל זה ואנחנו יכולים לומר תודה רבה. אבל לא עכשיו, באותו הזמן זו הייתה ההזדמנות והיינו חייבים לקפוץ עליה". מספרת רותי בהתרגשות.

איך היו ההכנות לקראת ליל הסדר?

רותי: "בעלי בערב פסח היה במילואים, באותו זמן אני נסעתי לנחלים שם התגוררו הרב לווינגר ואשתו. שהיתי שם יומיים עד החג עם ארבעת ילדינו וארבעת ילדיהם. הם בינתיים נסעו לחברון להכשיר את המלון, היה שם מאוד מוזנח ולא נקי. נדמה לי שלליל הסדר בכלל לא בישלנו, עם ישראל הרעיף עלינו את תבשיליו".

ההכנות למאורע היו רבות, כל דבר נצרב בזיכרונם כאילו קרה רק אתמול. לאחר שעמלו רבות על מציאת מבנה שיוכלו לדור בו לתקופת זמן הודיעו למצטרפים על ליל הסדר שיתקיים במלון. "החוזה עם המלון היה לשבעה ימים עם אופציה לחודש ואופציה לשנה, לא יכולנו לדעת מה יהיה, הבאנו את מה שצריך למקרה ויחליטו שאנחנו נשארים" מספר הרב וולדמן.

איך הגעתם לחברון, איך הייתה הדרך?

רותי: "זה באמת היה מבצע, הייתה משאית, טיולית כזו, שתי שורות אחת מול השנייה. הנסיעה הייתה מאוד ארוכה, אספנו את כל האנשים שרצו להגיע. לקח הרבה שעות להגיע, ואנחנו נוסעים ונוסעים והדרך לא נגמרת. ירדנו מהמשאית וזו הייתה הפעם ראשונה שהגעתי לכאן. נכנסנו לחצר של המלון, חצר ערבית יפה כזו עם קשתות, אני זוכרת שהכל מאוד ריגש אותי. הרב לווינגר עמד בפתח המלון וערך דיון עם הרב אבינר, אשר באותו זמן היה תלמיד ישיבה צעיר. הם התדיינו על עניין של קביעת מזוזה בבית, בחוץ לארץ צריך לקבוע מזוזה בבית רק אם גרים בו 30 יום. ואז הרב לוינגר אומר לו 'בחוץ לארץ זה ככה אבל בארץ ישראל מיד חייבים לשים - זה קניין של ארץ ישראל'". והרב וולדמן מוסיף לדבריה: "בארץ ישראל אין עיכוב של קביעות, חייבים מיד".

איך הייתה האווירה בליל הסדר?

רותי: "לאחר קבלת הפנים חילקו אותנו לחדרים. באיזשהו שלב, ממש לקראת החג, הגיעה עוד משפחה ולא היו מספיק חדרים. משפחה של אבא, אימא, סבתא וארבעה ילדים, זו הייתה משפחת העצני הידועה. אז מה עושים? משפחתנו ומשפחת לווינגר הצטמצמנו לכדי חדר אחד והגברים ישנו במסדרון. היה צפוף? לא. אני לא זוכרת רגע שתהינו איך נעשה ומה נעשה. זו הייתה הרגשה של ניצחון החיים".

בליל הסדר השתתפו כמאה איש, במהלך החג הלכו כולם בשירה וריקודים לעבר מערת המכפלה לשאת תפילה, גם משה שמיר הצטרף אליהם לשירה ולריקודים, הערבים צפו מהחלונות. וכשהם שרו "כי מציון תצא תורה", במהלך כל השירה והריקודים עצר אותם משה שמיר והחל לשיר "כי מחברון תצא תורה".

הייתם באירוע מרגש ומכונן, ובתוך כל זה - לא היה קשה להיות החלוצים של אותו מאורע?

רותי: "הרבה פעמים מבקשים ממני לדבר עם בנות מצווה ואני תמיד אומרת שבאמת כל החיים שלנו הם שליחות. אחד הדברים שאני מספרת, זה שכאשר הגיעו אנשים לבקר אותנו במלון הם היו מזדעזעים – תנאים בהם כל המשפחה בחדר אחד, ואני באמת לא הרגשתי שזה קשה, שחסר משהו. כשאדם נמצא בתוך שליחות הרבה דברים לא מפריעים לו כמו שיכולת היית לחשוב. ככל שהשליחות יותר גדולה ואתה בהתחלה של העניין, באמת אין הייתה שום הרגשה שמשהו חסר ושלילדים חסר משהו".

"לפני כמה שנים הייתה מישהי שעשתה עבודת דוקטורט על ילדי המתנחלים – היא ראיינה את הילדים שלנו ושל הרב לווינגר. אין ספק שהתנאים בהתחלה היו קשים - גם בממשל, באמת לא נורמלי, כל המשפחה בחדר אחד והילדים - היו מאושרים. אין לאף אחד מהילדים שלנו טענה אלא להפך, הם גאים בהרגשה הזאת שאתה שותף. חלקם כלל לא היו מודעים מה אנחנו עושים בכלל, בני שנתיים-שלוש אבל הגדולים יותר הרגישו ממש את השותפות".

המשפחה ארזה את חפציה לחברון מבלי לדעת כמה זמן יישארו במקום. ביום הראשון של חול המועד כינסו מסיבת עיתונאים והודיעו שהם נשארים, זאת כמובן לאחר האישור שניתן מיגאל אלון. כבר באותו יום חברו אליהם עשרה בחורי ישיבה שהיו נקודת הפתיחה להקמת ישיבת 'ניר' שעברה לקריית ארבע בהמשך. מהיום בו החליטו להישאר, נשארו חודש במלון ואף פתחו בית ספר במקום, "זאת הייתה חלק מאותה הנקודה של הרב לוינגר שמיד הכניס את כל מציאות החיים לכמה שיותר נורמטיבית שאפשר".

אחת הדמויות שתרמו לביסוסה של קריית ארבע הייתה אשת הנשיא דאז רחל ינאית בן צבי, אשר באה לבקר אותם כבר שהיו במלון. "היא באה לכאן והתרשמה מאוד, היא עזרה לנו ובזכותה נפתחה כאן קופת החולים. היא דאגה לעוד הרבה דברים בין אם להביא לנו שולחנות לבית הספר שרק נפתח וכל מה שהתאפשר", מספר הרב וולדמן. מי שמגיע היום לקריית ארבע ונוסע בין השכונות שנבנו, רק ינסה לדמיין בעיניו את כל האיזור אשר היה נתון לשממה, הדבר כמעט ואינו אפשרי. הקריה שוקקת חיים – מבתים ועד חנויות. "לא יכולנו להעלות על דעתנו שיהיה ככה, כיום חיים בקריית ארבע בסביבות 1,800 משפחות מדובר על כמעט 10,000 איש והיד עוד נטויה".

המלון עודנו עומד, אך הוא כבר אינו משמש כמלון. לו המבנה הנוכחי ובעליו יכלו לדעת כמה משמעותי הוא היה למען הדורות הבאים, למען אותם דורות שזנחו את המוכר להם, את אותו הנוף ואת אותם הגבולות שהיו עד מלחמת ששת הימים, ופתאום הבינו שמוטלת על כתפיהם המשימה ליישב את עיר האבות. היטיב לתאר זאת בני קצובר בכינויו את חברון "בית הספר לאמונה", אותו בית ספר אשר נתן את הדחיפה להקמת התיישבות ביהודה ושומרון כולה.

"חייב אדם לראות את עצמו בכל יום כאילו הוא יצא ממצרים" - לחוש אותה הרגשה של חירות. ללא ספק את אותה תחושה שהרגישו משתתפי סדר הפסח שנעשה בחברון - הרגשת ניצחון החיים. נאחל לכל אחד מאתנו שבעזרת ה' נזכה להרגיש בני חורין בליל הסדר הזה כל אחד במקומו הוא. חג כשר ושמח!

עבור לתוכן העמוד