בני קצובר- חלק א'

9/03/2016
בני קצובר- חלק א' (הגדל)

חלק א'

דמותו של בני קצובר מוכרת לכולם. הוא ממחדשי היישוב היהודי בחברון, ושותף מרכזי בפריצת הדרך הרעיונית בכל נושא ההתיישבות היהודית ביהודה ושומרון. היה ממקימי גרעין אלון מורה וממקימי גוש אמונים. בשנת 1980, לאחר שגרעין אלון מורה התיישב בקדומים, פנה אל עבר אלון מורה במיקומה הנוכחי. בשנים 1981-1993 כיהן כראש המועצה האזורית שומרון. בשנים 2008-2016 כיהן כיו"ר ועד מתיישבי שומרון. לזוג בני ובינה קצובר שבעה ילדים.

"המשימה שלנו הייתה לתקוע יתד גדולה וחזקה בלב יהודה כאשר המקום המתבקש הוא חברון. בחברון הייתה דרישה בפן הלאומי - אנחנו דורשים לחזור לחברון בגלל שחברון היא של עם ישראל. בירת מלכות דוד, יהודים גרו שם לאורך כל הדורות. ובהמשך, הקהילה חוסלה בפרעות תרפ"ט ותרצ"ו".

ניראה שהסיפור שמספר בני קצובר לא מסופר בפעם הראשונה וגם לא בשנייה, אך יש משהו בדבריו שנוטע במאזין מעין להט פנימי. ההרגשה היא שהדברים קרו זה לא מכבר. הזיכרון שלו צלול והנביעה נשפכת החוצה בחיות מרעננת. הכל מתחבר למעין פאזל ענקי שמתאר את שקרה במהלך השנים בהן פעל קצובר לבנייה ופיתוח ההתיישבות ביהודה ושומרון.

בהיותו סטודנט באוניברסיטה העברית, נתקל קצובר במודעה שקוראת לכינוס חירום בנוגע לשטחים החדשים ששחררה מדינת ישראל. מדובר על חודש אדר תשכ"ח, כאשר בשטחי יהודה ושומרון יש רק את כפר עציון.

"הגעתי והיה אולם גדול שנכחו בו שמונה סטודנטים. במקום נמצא יהודי מבוגר - צבי וולך. הוא מספר שחבורה בראשות הרב משה לוינגר עולה לחברון וצריך מתנדבים בשמירה. תמיד אני אומר שהיה לי זכות להיות חמישים אחוז מהמתנדבים, לאחר כמה זמן הצטרף המתנדב השלישי. זה היה הרגע בו החלפתי את הקריירה האקדמית בקריירה התנחלותית".

לדבריו של קצובר, זהו המניע המעשי שהביא אותו לניצוץ הראשון ביחסיו עם ההתיישבות. ברובד הרעיוני, מדובר על מהות עמוקה שהתפתחה באותה שיחה של הרב צבי יהודה קוק ביום העצמאות תשכ"ז בה, הוא נשא את המילים החוצבות "איפה חברון שלנו - אנחנו שוכחים את זה? ואיפה שכם שלנו - אנחנו שוכחים את זה?". אותן מילים הדהדו בראשו ופחות משנה אחר כך הוא יוצא למסעו הראשון אל עבר נחלות אבותינו ביהודה ושומרון.

מה מתרחש בחברון בימים שאחרי סדר הפסח המפורסם?

"מה שהיה בחברון זה בית ספר מרתק - לאמונה, לארץ ישראל. עולם ומלואו. הרב לוינגר והרב וולדמן יורדים עם כל הציוד, לא יודעים מה יקרה עם הערבים ועם הצבא ובעיקר עם מי שהיה שר הבטחון דאז - משה דיין. אנחנו מגיעים ופוגשים את מערת המכפלה בלי כסאות ובלי ספר תורה".

איך התקדמו היחסים עם דיין?

"משה דיין אוהד את ארץ ישראל אבל מאוד לא אוהב שמתיישבים ליד ערבים ועוד בלי לשאול אותו. הוא בדיוק נפצע, ומי שמחליף אותו זה יגאל אלון שלא רק שאינו מפנה אלא אף מגדיל לעשות ומספק נשק. בנוסף, הוא מביא לנו טנדר ואנחנו כותבים עליו "מתנחלי חברון" - אנחנו אחראיים למינוח בכוונה תחילה, מכיוון שנחלה זוהי מילה עם משמעות הרבה יותר חזקה מהתיישבות".

איך היו יחסי השכנות עם הערבים השכנים כאשר הגעתם לחברון?

"כמה שבועות לאחר הגעתנו מגיע אלינו ראש העיר הערבי של חברון. הוא פונה אלינו בסבר פנים יפות ואומר לנו: 'אהלן, ידעתי שהיהודים יחזרו'. וכך הוא מקבל אותנו באהדה. לפתע, אחרי כמה ימים שומעים ברשת ב' שאותו ראש עיר שולח מכתב למשה דיין שהוא לא יכול להיות ערב  לביטחוננו. אנחנו לא הבנו את פשר המהפך. ומתברר לנו שהוא קורא עיתונים והוא מבין שזה לא הממשלה ששלחה אותנו והוא נכנס בסדק הזה ומוסיף את משקלו".

לדברים אלו משה דיין מגיב "אל תתערב, איש לא ביקש ממך לערוב לביטחונם. זה לא עניינך".
באותו זמן, לוי אשכול עומד באי נעימות רבה ומנסה לחשוב מה לעשות עם אותה חבורה. האם לפנות אותה - הרי מדובר על חברון, מקום עם רצף יהודי מאז הסיפור של מערת המכפלה, דורי דורות של התיישבות יהודית בחברון, וכמובן - מאורעות תרפ"ט. אשכול מושך את ההחלטה עד לתקרית עם ראש העיר חברון.


"מתוך המכתב של ראש העיר למשה דיין אנחנו נקראים לממשלה ושמה מתקבלת החלטה המאשרת הקמת ישיבה בחברון. ישיבה זה לא ישוב, ובנוסף לכך, זו תשובה לפרעות תרפ"ט והטבח בישיבת חברון"

משה דיין נותן פקודה למתיישבים החדשים לעבור לבניין הממשל הצבאי. הדבר מתקבל בהתלבטות מצד החבורה "מדובר על כך שיש ש"ג, יש מי שקובע מי נכנס, מי יוצא ומתי. אחרי חצי לילה של דיון ביננו אנו מחליטים להיענות מתוך הערכה שגם אם רוצים לחנוק אותנו, אנחנו בנחישות נצליח לעבור את המחסום הזה", כך מתאר קצובר את אותה החלטה כאילו התקבלה לפני שעות אחדות.

"אנחנו מגיעים לבניין הממשל ושם מקבל אותנו מושל בדרגת סגן אלוף והוא מודיע לנו חגיגית שמי שנמצא – נמצא, ולנו הוא מחלק רישיונות מעבר. הוא מממש את החלטת הממשלה שאישרה שבמקום תקום רק ישיבה ומתווספות להן עוד כמה גזרות. אנחנו צריכים להתמודד עם הכל - לפרוץ את האיסורים האלה".

המתיישבים החדשים היו מנועים מלעבוד במקום, לא הייתה להם אופציה לתעסוקה בתוך המתחם של הממשל. מי שעבד בירושלים המשיך כמנהגו וכך הם חיפשו עם הזמן הזדמנויות חדשות.


איך פתרתם את המחסום הראשוני של התעסוקה בתוך מתחם הממשל הצבאי?

"בהרבה מובנים היה הרב לוינגר מרחיק ראות. בקיץ הראשון הגיע אלינו זוג מוזר מאוד - הגבר עם סומבררו על ראשו, דובר מבטא אנגלי והאישה אינה יודעת עברית. אותו אדם מספר ששמע על המקום והוא רוצה להצטרף. אנחנו שואלים אותו מיהו ומהו והוא משיב שהיה קאובוי בארצות הברית. אחרי כמה ימים הוא מגיע עם אשתו ועם כבודה שלמה - סוסים, פרדות, כבשים, חמורים. אותו אדם ללא היסוס עולה על הסוס ויורד למטה לכיוון הקסבה ומרגיש בבית. ואנחנו רואים שכולם ממש קדים לו קידה. אחרי כמה ימים הוא לוקח אותנו לקסבה, מכניס אותנו לאולם ובתוכו מכונות ופועלים ערבים. שאלנו אותו מה פשר המקום הזה, והוא אמר 'הבנתי שאסור לפתוח עסק בממשל הצבאי אז פתחתי פה מפעל'. אנחנו עדיין לא מספיקים להתאושש מהתדהמה והיוזמה הגדולה ומיד מגיע המושל ואומר: 'מה אתם פותחים לי פה מסגריה בלב השוק', אמרנו לו: 'לא אישרתם לנו בממשל אז פתחנו פה'. וככה הוא נותן לנו אישור לפתח תעסוקה בממשל הצבאי".

קצובר משתף באחד מהאירועים המיוחדים שהתרחשו בתחילתה של ההתיישבות בחברון שהובילה להתפתחות תעסוקתית במרחב.

"בשנה הראשונה, עוד באותו הקיץ היה זוג שהתחתן. זו הייתה החתונה הראשונה של מתנחלי חברון ומחליטים להזמין אלף אורחים. מי שערך את החופה היה הרב הראשי לישראל דאז הרב שלמה גורן. המושל לא מאפשר את קיום החתונה במערת המכפלה ולכן אנחנו נאלצים לקבל את רוע הגזירה ולעשות את החתונה בחצר בניין הממשל הצבאי - אורוות הסוסים המנדטוריות. אנחנו עושים הערכת מצב ומניחים כי מתוך האורחים ייתכן ולמאות תהיה ההזדמנות ללכת להתפלל במערת המכפלה. מעבר לכך חשבנו על זה שאם הם כבר באים נוכל מכור קצת מוצרים והכסף ילך כתרומה לקהילה".

בסיום דבריו מוסיף קצובר בקריצה כי אותה החתונה הייתה החתונה של אשתו. כמובן סיפורה של אותה חתונה פורסם בעיתונים באותם ימים.

האנשים שהגיעו לחתונה באמת שיתפו פעולה עם הסיור והקניות?

"החבר'ה העמידו חמור עם עגלה ומעליו משקאות ואנשים אכן קנו. ואז מגיע המושל בצעקות אימה – 'מי אישר לכם להקים קיוסק ליד מערת המכפלה?', אמרנו לו - 'זה היה רק חמור עם עגלה'. והוא מביא צו גירוש לשלושה שהיו שם. למחרת, כולנו הסתערנו על הממשלה והכנסת. בגין העלה את זה לסדר היום בכנסת וזה עשה רעש ציבורי ודיין נאלץ להתקפל".


לאחר אותה תקרית יגאל אלון קורא לחבורה ואומר להם: "לא מספיק שהסרנו את רוע הגזירה - חייבים להיאחז בתוככי חברון".

"יגאל אלון מדבר אתנו על להיאחז בתוככי חברון", מוסיף קצובר. "הוא אומר 'עוד לא בשל הזמן למגורים - נתחיל בתעסוקה. חזרו הביתה, חפשו מבנים שאינם בבעלות ערבית פרטית ותגידו לי'. אז חזרנו הביתה והתחלנו לחפש מבנים שאינם בבעלות פרטית ערבית. עברנו מבנה אחרי מבנה ושואלים כל אחד שאנו רואים על בעלותו של המבנה. זיהינו מבנה שמט ליפול כך שאפילו הערבים אמרו שאין לנו מה לחפש בו כי הוא הרוס. המבנה סגור ומסוגר ובחזיתו יש שלט גדול מברונזה עם סמל של יד לוחצת יד, ועליו רשום 'מתנת ממשלת ארה"ב לרום הודו המלך חוסיין'. משמעות הדבר היא שהמבנה הזה אינו מבנה פרטי. שאלנו את הערבים והם סיפרו לנו שזו הייתה מסעדה. העברנו את הנתונים על שני המבנים ליגאל אלון ואחרי שלושה-ארבעה חודשים הם הזמינו אותנו למנהל האזרחי לחתום חוזה חכירה על אותם שני מבנים. המבנה הראשון נהפך לגלריה של הצייר ברוך נחשון והמבנה השני למסעדה".

לציון יום העצמאות השני בחברון אומר הרב לוינגר כי אין דבר יותר מדהים מלחגוג את יום העצמאות עם דגל ישראל. אך למערת המכפלה היה אסור להכניס דגל, אז הם לקחו דגל והחביאו אותו בכיסוי הטלית של אחד מהם. כאשר הגיעו להלל הייתה התרגשות רבה, "ההרגשה היא שאנחנו מדברים עם אבות האומה. איך זכינו אנחנו הצאצאים, לחדש את היישוב היהודי בחברון ועוד עם דגל ישראל - הביטוי לשלטון הישראלי. התרוממות הנפש הייתה בלתי רגילה. לא עברו כמה דקות והקאדי הערבי קלט אותנו עם הדגל. הוא קרא לקצין התורן אשר מיד רץ אלינו ואמר לנו להוריד את הדגל. אך אנו עקשנים ולא מסכימים".


החייל השיב להם שזו הוראה של צה"ל והוא חייב לציית להוראות. לאחר רבע שעה הגיעו עשרות חיילים וניסו לחטוף את הדגל. הם פרצו בריצה לעבר מחזיק הדגל, שראה את זה והעביר לרוקד הבא. החיילים במעגל החיצוני לא הצליחו עד שלא הגיעה עוד תגבורת.

"השכיבו אותנו על הארץ וצה"ל כובש את הדגל. לאחר מעשה, משה דיין שקל להוציא צו גירוש נגדנו והחליט להזמין אותנו לשימוע. הרב לוינגר תופס אותי ואומר לי 'בני, אתה היית סטודנט, תכין שיעורי בית על מערת המכפלה', שאלתי אותו למה הכוונה, הוא אמר לי - 'לא חשוב, מה שתמצא'".


"הגיעה הפגישה עם משה דיין בביתו – נכנסנו ללשכתו ודיין אמר: 'ממתי בית קברות זה בית כנסת?'. היינו די המומים. קברתי את הראש שלי באדמה. הרב לוינגר פתח והסביר למשה דיין על אבות האומה. הרב ולדמן גם כן הוסיף ודיבר. ואז הגיע תורי לדבר. נאלצתי לפתוח את הפה בגמגום רב ואמרתי שלא הייתה בכל ההיסטוריה תקופה שלא היה בית כנסת אלא אם כן השלטון הזר גזר, הוספתי וסיפרתי לו שכמעט תמיד היהודים ניסו להתקרב למערת המכפלה עד כמה שניתן. דיין שמע ואמר 'אם ככה- יש לכם' ומוריד מאתנו את ההגבלות".

בשנת 1970 הבינו ביישוב היהודי שצריך להגביר הילוך - צריך שהממשלה תבנה קריה יהודית בחברון. הרב לוינגר פונה לבני קצובר ואומר לו להוציא רשימה של כל אלו שפנו אליהם.
"לקחתי את כל הפניות של כל התורמים, התומכים וכן המתנגדים והעברתי את הרשימה. אחרי יומיים מצאתי ידיעה במעריב – 'מאה ועשר משפחות פונות לממשלה לעלות חברונה' – עם פירוט של שמות וכתובות. בימים שלאחר מכן קיבלנו שטיפות מאנשים. אך מתוך כך קיבלנו גם גל גדול הרבה יותר של אנשים שרוצים להצטרף. אחרי כמה זמן הרב לוינגר אומר לי לעשות שוב אותו דבר - אני עושה רשימה ויוצאות מאתיים וחמישים משפחות. אחרי יומיים עוד רשימה במעריב. זמן לא רב לאחר מכן הנס מתרחש – מפלגת העבודה מאשרת ומקבלת החלטה של הקמת קריה יהודית בחברון. להלן פירוט התוכנית: התוכנית תתבצע תוך שנה ובשלב הראשון ייבנו 250 יחידות דיור".

מה הייתה ההרגשה לאחר אותה החלטה?

"ההרגשה היא של 'היינו כחולמים'. אנחנו מורידים דמעות אחד מול השני - איך זכינו אנחנו לייסד ישוב קבע יהודי בחברון. כל האלמנטים ריגשו אותנו. דווקא מהמעמד המרגש הזה כאב השומרון הולך וגדל. יש התקדמות אך הדבר הזה מבליט את האין שהיה אז בשומרון".

 

המשך בשבוע הבא

עבור לתוכן העמוד