רון שכנר

3/02/2016
רון שכנר (הגדל)

רון שכנר הוא ממקימי הישוב בית יתיר שבדרום הר חברון. בין השנים 1982 - 1997 כיהן כראש המועצה האזורית הר חברון ולאחר מכן, בין השנים 1997 - 1999 היה מנכ"ל החטיבה להתיישבות. לאחר מכן שימש כעוזרו של שר הביטחון לשעבר שאול מופז עד ההתנתקות. בשנים שלאחר ההתנתקות פעל רבות למען הקמת הישוב המחודש נצר חזני. בשנים 2012-2013 כיהן כמנכ"ל מועצת יש"ע. כיום עוסק שכנר בהקמת הישוב חירן אשר נמצא בתפר בין צפון הנגב לדרום הר חברון. לרון וחווה שכנר שישה ילדים ותשעה נכדים.

על הימים הראשונים בהר חברון מספר רון: "כשריכזתי את המשק היינו צריכים להסתובב באזור, והדרך הכי טבעית להסתובב באזור הייתה לעלות על החמור ולרכב. ככה הייתי מגיע לפגישות באזור - בעזרת החמור. בהמשך גם נסללה הדרך בין יתיר לסוסיא, זאת הייתה דרך עתיקה שכבר הייתה במקום ועליה הסתובבנו. הרעיון היה לשמור על האדמות ולבדוק שאף אחד לא מגיע להשתלט על אדמות המדינה באזורנו".


בילדותו גדל שכנר ברמת גן, כאשר פרצה מלחמת ששת הימים למד במדרשית נעם בפרדס חנה, "אני זוכר שעמדנו על הגג של אחד המבנים וראינו את הקרבות בטול כרם, אלו היו ימים גדולים. הלכנו להכיר את יהודה ושומרון וטיילנו המון".


לאחר לימודי התיכון המשיך שכנר לישיבת מרכז הרב והתגייס בשנת 1972 לחטיבת גולני. במשך שש שנות שירותו הצבאי שירת במגוון תפקידים שונים בחטיבה, בתחילה מ"כ בגדוד 17 במלחמת יום כיפור, ולאחר קורס הקצינים התקדם לתפקידי מ"מ ומ"פ בגדוד 12. במהלך שירותו הצבאי השתתף שכנר במבצע אנטבה, כאשר פיקד על צוות של סיירת גולני במבצע, אך אין ספק שאירועים אלו אינם נמצאים בראש מעייניו כאשר עוד צריך לשוחח על הנושא החשוב והבוער מבחינתו - ההקמה של דרום הר חברון. את הסיפור על אנטבה הוא פוטר במשפט "הכל כתוב בספרים - הכל".


אחרי הצבא חזר לישיבה והחל ללמוד בפקולטה לחקלאות ברחובות. "באותו זמן החל להתרקם הגרעין ליתיר, ואנחנו רצינו ללכת לשם. ביתיר הייתה וישנה עד היום משטרת רוכבים ירדנית. נקודת גבול כזאת שגובהה 920 מטר מעל פני הים. החלטנו שאנחנו רוצים לבנות את הישוב שם, כאשר המטרה הייתה שזה יהיה ישוב חקלאי".

אותה נקודה הייתה היעד שלהם – על הגבעה הזאת הם רצו להקים את הישוב. חשוב להבין שבאותם ימים הישוב הדרומי ביותר ביהודה היה קריית ארבע. תנועת 'אמנה' הייתה אז בתחילת דרכה ובראשה עמד חנן פורת, והיה צריך לשכנע אותם.


"התחברנו לתנועת אמנה וביחד התחלנו לפעול להקמת הישוב, אלא שבמקום הזה לא היה עדיין אישור של אדמות מדינה. מה שהיה, זה מבנה המשטרה והחצר שסביבה - מדובר על שמונה דונם, אבל על שמונה דונם אי אפשר להקים ישוב. החלטנו שצריך לפעול כדי לאפשר את הקמת הישוב. בשלב הראשוני הקמנו מחנה זמני שהוא היה בתוך הקו הירוק בלב יער יתיר".

וכך, באותו מחנה זמני התחילו את דרכם שתים עשרה משפחות ועוד כמה רווקים. שכנר עצמו היה אחד מהרווקים שהגיע למקום ושם הוא פגש את חווה, בת שירות לאומי. השניים החליטו להתחתן וחתונתם התקיימה ביער יתיר.

במחנה הם שהו כשלוש שנים עד המעבר לישוב במקומו הנוכחי, מכיוון שהדרך לאיתור האדמות הייתה מורכבת. אך לצד הישוב ניצבה פליאה אלבק, מנהלת המחלקה האזרחית במשרד המשפטים אשר תרמה רבות לכל תהליך הכרזת אדמות המדינה.

"אחד הדברים הראשונים שעשינו זה הקמת צוות קרקעות, זאת התשתית שעליה הכל יושב. עד אז היו דברים שהמדינה לא עשתה, האדמות ביהודה ושומרון היו אדמות לא מוסדרות. לא כתוב בשום מקום מה שייך למי - הכל זה סיפורים. מדינת ישראל הטילה את המשימה על פליאה אלבק. העבודה הייתה לסרוק את כל השטח באמצעות צילומי אוויר וגם להיות פיזית בשטח. היא לא הכריזה על דונם אחד בלי שהיא דרכה בו ברגליים. הכפרים הערביים מסביב היו אז יותר קטנים ואפשר היה לטייל באזור בחופשיות רבה יותר. עסקנו במיפוי והכרזה על אדמות מדינה - והיא הייתה הסמכות המשפטית-ממשלתית".

הרגשתם שזה צו השעה?

"צו השעה? זה צו של החצי שעה הראשונה. אחר כך התחלנו לעבד את שטחי החקלאות ביער יתיר ולטעת מטעים. צריך להבין שלא היה כביש למקום, אין מים וחשמל. את חשמל סיפק הגנרטור ואת המים לשטחים היינו מביאים במכלית ממרחק של 20 ק"מ. תוך כדי היינו מטפלים בעניינים לקראת הגעתנו - מחכים לאישורים שהממשלה צריכה לתת. בשלב הראשון היה אישור לארבעה עשר דונם ומבנה המשטרה שימש לנו כמבנה מרכזי. משם הישוב הלך והתרחב, דבר אשר לקח עוד 4 שנים והתחלנו לבנות את בתי הקבע".

וכך החלו האנשים להגיע, הישוב התנהל כמושב שיתופי חקלאי. "מושב שיתופי משום שבתנאים שהיינו שם, בבידוד הזה, לא היה שייך שכל אחד יהיה חקלאי לעצמו, לכן הדרך היחידה להצליח היא לעבד שטחים רק בדרך שיתופית. לימים הגענו להבנה שמושב שיתופי זה דבר מרשים, אך בקצב גידול הישוב זה לא יוכל לפעול". כיום, הישוב הוא ישוב קהילתי שיתופי חקלאי בעל 100 משפחות, מתוכם 50 משפחות שחברות בשיתוף.

בשנת 1982 הוקמה המועצה האזורית דרום הר חברון עם מה שהיה בהתחלה שני ישובים וחצי.
היו שני ישובי קבע - יתיר וכרמל והחצי הנותר היה היאחזות הנח"ל בתלם. "החלטנו שצריך להקים מועצה אזורית כדי להתפרס על כל המרחב. מדובר היה אז על ארבעים משפחות. כשהקמנו את יתיר זאת הייתה המטרה שלנו, להביא לכך שבכל המרחב מקריית ארבע ועד קו באר שבע ערד יהיו פה ישובים יהודיים".

איך הממשלה ראתה אתכם?

"ראתה אותנו יפה מאוד, יו"ר וועדת שרים להתיישבות דאז היה אריאל שרון. בשנים 1980-1982 הוא היה הדוחף הגדול להקמת הישובים והממשלה אישרה הקמת ישובים עד שהגענו לתקופה אחרת. אריאל שרון לא אהב את הרצון שלנו להתפשט על כל הר חברון. הוא רצה שנתיישב בשוליים. אנחנו בכוונה דחפנו את הישובים למרכז. היו לנו וויכוחים, אך בסופו של דבר זה ישובים שהממשלה החליטה על הקמתם".

את המועצה האזורית הקימו בכוונה בישוב עתניאל, לפני כמה שנים המועצה עברה למיתרים, אבל בימים שהיא ישבה בעתניאל זה היה סמל לכך שעתניאל זה הלב של הר חברון, זהו המרכז.

במהלך השנים 1982 - 1997 הוקמו חמישה עשר ישובים בהר חברון – בחישוב פשוט מדובר על ישוב אחד לשנה. האחרון שבהם היה סנסנה. "אחר כך גם הוקמו עשהאל, אביגיל, מצפה יאיר. ואז הגיעה תקופה שהממשלה לא אישרה הקמת ישובים ומאוד הכבידה על הקמת ישובים חדשים. כל המקומות האלה, קראנו להם שטחי מרעה וכדומה".

דרום הר חברון נבנה על סמך תוכנית על - כמה תושבים יהיו בכל ישוב, חקלאות, תיירות. כיום באר שבע היא מטרופולין והאזור נהיה מבוקש "לא חשבנו אבל הגיע היום - הדרום הופך להיות יותר ויותר עורף תעסוקתי".

ביולי 2004 בקש ראש הממשלה דאז אריאל שרון ז"ל מעורכת הדין טליה ששון לכתוב דו"ח בנוגע למאחזים. "באותה תקופה שנכנסתי למשרד הביטחון הגשתי למופז דו"ח על המאחזים - עשינו סקר בסדר גודל של כשבעים מאחזים. צריך להבין שכשמדברים על מאחז בלתי חוקי, ישנן רמות שונות של אישורים ובסוף כל מאחז שהממשלה לא אישרה את הקמתו הוא בלתי חוקי. יש מעט מאוד מאחזים שלא הייתה להם התכנות כזאת– כאלו שיושבים על קרקע פרטית ערבית. זו הרי החלטה של בני אדם – עניין סובייקטיבי - אז זה היה יכול להיות כן. יש מאחזים שהיו ממש לקראת חתימה על התוכנית, הכל מוכן רק לחתום. ואני הצעתי להם את כל מה שאפשר להסדיר - להסדיר".

"טליה ששון הייתה לפני כן בתפקיד של פליאה אלבק ועשתה בדיוק ההפך ממה שעשתה אלבק. שרון ידע בדיוק למה הוא הביא אותה והיא הביאה דו"ח על המאחזים שאומר בשורה התחתונה שאת כולם צריך לפנות ולגרש ולעקור. אני הייתי עוזר שר הביטחון להתיישבות ואני עסקתי בתוכניות. וניסיתי - נלחמתי על כל גבעה ועל כל קרוואן כדי שיאשרו והיא טענה שאני עשיתי דברים לא חוקיים. אני שמח להיות נאשם בהאשמה הזאת".


ביום של גירוש הגוש וצפון השומרון החליט שכנר לעזוב את התפקיד ופרש מלשכת שר הביטחון. "כמה שבועות אחריי הגירוש פנו אליי חברים מנצר חזני, ישוב שנעקר והתפזר בכל הארץ. ופנו אליי שאבוא לעזור להם כי הם רוצים להקים את הישוב מחדש. התגייסתי ואמרתי שאני אבוא לכמה חודשים, מצאתי את עצמי שבע שנים עוסק בהקמת הישוב נצר חזני מחדש".

כיום עובד שכנר על הקמת הישוב חירן, בין חורה ליער יתיר, ההחלטה על הקמת הישוב הייתה לפני חמש עשרה שנה, אך הטרקטורים עלו לשטח לפני ארבעה חודשים. בישוב המתוכנן ייבנו כ-2,400 יחידות דיור. הקמת הישוב החדש מלווה אותו לאורך כל היום. גם תוך כדי הראיון מקבל שכנר שיחות טלפון דחופות אשר עניינם בישוב החדש.


נראה שקשה להקים ישוב במאה ה-21

"אין ספק שאז הרוח בממשלה הייתה הרבה יותר התיישבותית. המדינה הקימה ישובים והיום זה סיפור אחר. נקודת המוצא היא שלא מקימים, שלא מרחיבים. וכל דבר צריך להיות משהו שחורג מהשגרה. החבר'ה של חירן, שמחכים לישוב החדש, יושבים בינתיים באותו מחנה ראשון בו אנחנו התחלנו את דרכה של יתיר. והיום, אחרי 36 שנים, גם הם נמצאים שם במטרה להקים ישוב חדש".

איך אתה רואה במאה ה-21 את הערך 'ציונות'?

לא השתנה. צריך ליישב את הארץ, לבנות את המדינה, לבסס את הכלכלה. בשנת 1987 מוטה גור ואני עמדנו בפאתי הכפר סמוע. דיברנו על מה יהיה והוא אמר שאין לנו סיכוי, הדמוגרפיה תכריע אותנו. שאלתי אותו, אם היו עוד מיליון יהודים במדינת ישראל מה היית אומר? והוא ענה - הייתי חושב אחרת. לא עברו 3 שנים והגיעו מיליון יהודים מברית המועצות. זו משימה ראשונה במעלה להביא לפה את כל היהודים. אז זו ציונות - להביא עלייה, ליישב ולפתח, לשמור, הכל חשוב".

 

עבור לתוכן העמוד