חזון המיליון - עקרונות לשילוב יו"ש במערך האורבני הישראלי

24/08/2011

רקע והנחות יסוד

א. המזרח התיכון הבלתי משתנה

ההיסטוריה הפוליטית של המזרח התיכון ידעה תהפוכות ושינויים רבים. ממלכות ואימפריות קמו ונפלו בתדירות גבוהה, ואוכלוסין רבים נדדו על פי הארץ ושינו את פני החברות באזור פעמים רבות (ראה נספח).

גורמים אלו, אשר חברו למאפיינים השבטיים של התרבות הערבית, הובילו לכך שבמזרח התיכון לא התפתחה תרבות של יציבות שלטונית. שליטי האזור במשך התקופות כולן היו עריצים אשר שלטו באוכלוסייה בעלת מגוון אתני, לאומי ודתי נרחב, תוך שימוש באמצעים נוקשים ותקיפים.

אופי משטרי זה של האזור מוביל לשתי מסקנות חשובות. האחת: על פי רוב, השלטון במדינות האזור אינו מבטא את רצון העם. בשל כך, רצון העם הוא למעשה פקטור חסר חשיבות בפוליטיקה האזורית. מסקנה שנייה – הנובעת במידת-מה גם מהראשונה – היא שאין הסכמים והסדרים שהושגו עם מנהיג אזורי אחד מחייבים את מחליפו. כל ברית אזורית מבטאת את האינטרסים הצרים של שלטון מסוים ברגע נתון, ולא את האינטרס הלאומי או מוסכמה ציבורית כלשהי.

על רקע זה נקל להבין את ההצהרות האחרונות של השלטון המצרי החדש, לפיהן הסכמי השלום עם ישראל אינם תקפים באופן אוטומטי, ויש לדון בהם בהתאם לנסיבות המתחדשות.

ב. הסכמים בתרבות הערבית-מוסלמית

 

מחקר תרבויות המזרח עסק לא מעט בהבנת היחס להסכמים ולהבנות בין עמים וקבוצות בתרבויות אלו.

יחסם של ערבים ומוסלמים להסכמים נעוץ עמוק בשורשי התרבות האסלאמית, ומבוסס על סיפורי מוחמד הראשונים.

כפי שמסופר בקוראן, כאשר מוחמד צר על העיר מכה במטרה להכניעה ולאסלם את תושביה. מאחר שתושבי העיר היו חזקים מצבאו של מוחמד באותה עת, חתם איתם מוחמד על הסכם הפסקת אש (המכונה היום 'הודנא', או 'תהדיה') לעשר שנים. ואולם, כעבור זמן קצר – כאשר צבאו של מוחמד התחזק דיו – הפר הלה את ההסכמה ותקף וכבש את העיר.

אירוע זה, העומד בבסיס היחס להסכמים בתרבות הערבית, קובע את דפוס ההתקשרות בהסכמים עם כופרים. הסכמים אלו נועדו למשוך זמן, במטרה לחזק את כוחות האסלאם עד שיוכלו להביס את אויביהם.[1]

תקדים זה חזר על עצמו בהיסטוריה המדינית המוסלמית פעמים רבות:

כך, הח'ליף מועאוייה לבית אומיה (שלט מסוריה במאה השביעית), תכנן תחבולה מדינית נועזת בכדי להפיל בפח שליט ביזנטי שלא חשד בדבר; איוב, אביו של צלח אל-דין, העמיד פנים שהוא נכנע לנור א-דין בן זנגי, שליט דמשק בשנת 1173; והשולטן התורכי מהמט השני, התכונן למלחמה בביזנטיון על ידי כריתת בריתות עם ונציה, הונגריה, ולכיה ובוסניה, כפי שסיכם ההסטוריון אדוראד גיבון: "שלום על דל שפתיו, ומלחמה בליבו".[2]

יחס אינטרסנטי לאמירת האמת בא לידי ביטוי בחוויותיהם של נוסעים רבים במזרח התיכון במשך השנים. כך פ"ג בלדנספרגר שביקר במדבר יהודה בשלהי המאה ה19, קבע כי "אנשים אלו לא יציגו את עצמם כשקרנים, אלא כאנשים המציגים עובדות בצורה שתשרת את מטרותיהם".[3]

ההכרה באופיו הזמני של הסכמים חתומים, יחד עם אי יציבותם של המשטרים באזור, הנה חשובה ביותר להבנת היחס הנכון למהלכים מדיניים וליוזמות דיפלומטיות שונות.

 

כל ההסכמים באזור הם בעלי תוקף מוגבל. הבטחת הקיום תלויה רק בנכסים אסטרטגיים ממשיים.            

שורש הסכסוך

היסטוריה

את תחילתו של הסכסוך הישראלי-ערבי, ניתן לזהות עם תחילתה של ההכרה העולמית רשמית בשאיפותיה המדיניות והלאומיות של התנועה הציונית, סמוך לסיומה של מלחמת העולם הראשונה, עם כינונו של המנדט הבריטי על ארץ ישראל.

ההתנגדות הערבית לציונות החלה אז לקבל ביטוי מאורגן ומתואם, אשר עוד טרם אישורו הסופי של המנדט גיבש את דפוס הפעולה המוכר עד היום, המבוסס על שלשה עקרונות:

א.      טרור נגד אוכלוסייה אזרחית, כפי שבא לידי ביטוי כבר בפרעות יפו בתרפ"א (1921).

ב.      תעמולה נרחבת בתקשורת המערבית והעולמית, שהחלה עם פרסום סדרת כתבות על המצב בפלשתינה בטיימס הלונדוני במהלך חורף 1922.

ג.       דיפלומטיה חסרת פשרות, שראשיתה במשלחת הערבית לג'נבה וללונדון בשנת 1921, שנועדה לבטל לחלוטין את עקרונות המנדט על ארץ-ישראל.

התנגדות בסיסית זו לציונות, שללה למעשה כל נוכחות יהודית עצמאית באזור, יהיה גודלה הטריטוריאלי אשר יהיה. על בסיס הכרה זו, התפתחה מדיניות ערבית מגוונת וענפה, אשר למעט חריגים מסוימים (כדוגמת פייסל אמיר ירדן שנאלץ, בשל תלותו באימפריה הבריטית, להסכים לקיום הישות היהודית) פעלה ללא לאות לביטולו של המנדט ולמניעת הקמתה של מדינת ישראל.

פעילות טרור ערבית הייתה תופעה ידועה כבר בשנות העשרים, ועד לקום המדינה כבר זכתה לארבעה גילויים מרכזיים – פרעות תרפ"א (1921), פרעות תרפ"ט (1929), פרעות תרצ"ו – תרצ"ט (1936-1939) הידועות בכינוי 'המרד הערבי הגדול' ופעולות ההתנגדות שאפיינו את התקופה שלאחר מלחמת העולם השנייה עד לחלקה הראשון של מלחמת העצמאות.

המשותף לרשימת טרור זו היא התנגדות עזה לכל קיום יהודי בטריטוריה, בכל גבולות שהם.

בשל כך, אין להתפלא על עובדת הקמתו של ארגון אש"ף עוד בשנת 1964, טרם היות ה 'כיבוש' ביהודה ושומרון, ואין להתפלא על כך שארגוני הטרור אינם מקבלים את גבולות הקו הירוק כגבול לפעילותם.

עומק תיאולוגי

ההתנגדות הערבית-מוסלמית הכוללת לקיומה של ישראל מושתתת על עומק תיאולוגי ותרבותי רחב, הנוגע לחלק מהעקרונות האסלאם הבסיסיים.

על פי התיאולוגיה המוסלמית, בסיס האמונה הוא הכנעה מלאה של האדם כלפי אללה. על בסיס הכרה זו, פיתח האסלאם תורה פוליטית נרחבה, אשר עיקרה השלטת שלטון האסלאם על העולם כולו, והכנעת בני האדם כולם למרותו של אללה וחוקיו.

לאור זאת, מחלק האסלאם את ארצות העולם לשתי קטגוריות מרכזיות:

א.      "דאר-אל-אסלאם", או "בית האסלאם": הוא השטח המצוי בשליטה מוסלמית, אשר בו חלים חוקי השריעה.

ב.      "דאר-אל-חרב", או "בית החרב": הוא השטח המצוי בשליטתם של כופרים, בהם יש להלחם מלחמת מצווה –  "ג'יהאד" – טוטאלית עד לתבוסה מלאה.[4]

בתוך הטריטוריה של 'דאר-אל-אסלאם' אין זכות קיום לכופרים, ואין לחייהם חשיבות כלל. היוצאים מכלל זה הם היהודים והנוצרים, אשר בשל היותם מונותיאיסטים, זוכים להגנה חלקית, כל עוד מקבלים הם עליהם את כללי ה "ד'ימה" המקבעים את מעמדם כבני חסות נחותים. מעמד מיוחד זה, הכולל איסור על נשיאת נשק, רכיבה על סוסים ובניית בתי תפילה גדולים, נועד להבהיר את עליונותו של האסלאם ואת שליטתו המוחלטת. כאשר מקבל עליו ה "ד'ימי" כללים אלו, הוא למעשה מודה בעליונות זו, ובכך מצדיק את קיומו ואת חייו גם בתוככי 'דאר-אל-אסלאם'.[5]

על פי עקרונות אלו, אין זכות קיום ליהודים בשטחי ארץ ישראל שלא במסגרת כללי הד'ימה המקובלים, שכן החל מהמאה השביעית נחשב האזור מבחינה משפטית ל 'דאר-אל-אסלאם'.

קיום יהודי עצמאי בארץ ישראל איננו קביל באופן בסיסי, יהיו היקפו וגבולותיו אשר יהיו.

רקע תיאולוגי-תרבותי זה הוא העומד בבסיס הסרבנות הערבית העקבית להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, אשר משותפת כמעט לכל החוגים הפוליטיים הערביים – החל מחמאס והפת"ח, וכלה במפלגות ישראליות כדוגמת בל"ד.

אמנם, במקרים רבים עקרונות אלו אינם מנוסחים בשפה התיאולוגית המוסלמית, אך על פי רוב התשתית הבסיסית שלהם נשמרת, יהיה זה הניסוח הפאן-ערבי של נאצר, הניסוח של הסוציאליזם הערבי או בנוסח הלאומי הפלסטיני שאיננו מוכן לקבל את קווי 67' כסיום הסכסוך.

הצהרות ועקרונות עכשוויים

לאור זאת, ניתן להבין שלל התבטאויות ומסמכים ערביים הנוגעים לסכסוך. כך, לאחר הסכמי קמפ-דייויד

ערפאת בראיון לטלוויזיה הלבנונית, שנערך בתוניסיה בשנת 1994:

"חי אללה, אני אשגע אותם. אני אהפוך את ההסכמים האלה לאסון בשבילם. לא בימי, אבל בימיך עוד תראה את היהודים בורחים מפלסטין. רק תהיה סבלני"[6]

(כולל סאדאת על קמפ-דייויד, עבדאללה על הפלסטינים וכמובן רש"פ – תכנית השלבים והתבטאויות עכשוויות)

מטרת המחנה הערבי – השמדת מדינת ישראל.

 

מקמפ-דיוויד עד להקפאה: כרוניקה של הסכמי כניעה

מאז כינונה של המסגרת המוסכמת להשגת שלום אזורי, שנוסחה כמסמך מחייב בהסכמי קמפ-דייויד בשנת 1979, נוצק במזרח התיכון דפוס מדיני הקובע כי הדרך להשגתו של שלום אזורי עוברת דרך נסיגות ישראליות משטחים שבשליטתה.

דפוס זה מניח כי הסכסוך האזורי הוא ביסודו סכסוך טריטוריאלי, ולפיכך גיבושם של הסדרים טריטוריאליים בהסכמה אמורה להוביל לעקירה מלאה של מניעי הסכסוך.

ואולם, בחינת מימושן של הנחות אלו בפועל מראה כי ההסדרים הטריטוריאליים שגובשו נטו באופן חד צדדי לטובתן של הדרישות הערביות:

  • הנסיגה המלאה מסיני, שקפה באופן מלא את הדרישות המצריות, אשר לא הסכימו לשום פשרה טריטוריאלית, שתותיר את יישובי חבל ימית בשלטון ישראלי.
  • ההצעות השונות להסכם עם סוריה התבססו על נסיגה ישראלית מלאה מרמת הגולן, ובניגוד להתחייבותו של הנשיא פורד ליצחק רבין בשנת 1975.
  • התכניות להסדרים עם הפלסטינים שיקפו במשך הזמן את הדרישות הפלסטיניות, והחל מהשיחות שניהל אהוד ברק בשנת 2000, מקובל לדון על נסיגה ישראלית כמעט מלאה, תוך ביצוע חילופי שטחים על היתרה. 

דפוס זה ממשיך במידה רבה את הדפוס שנוצר כבר עם קום המדינה, כאשר הופעלו לחצים בינלאומיים עזים שחייבו את ישראל לנסיגות אסטרטגיות משטחים שנכבשו במהלך מלחמת העצמאות בסיני וביו"ש.[7]

באופן דומה, בוצעה הנסיגה הישראלית מסיני לאחר 'מבצע קדש' תחת לחץ אמריקאי בלתי מתפשר.

למעשה, היסטוריה קצרה זו משקפת את העובדה שמדיניות מעצמות המערב באזור נטתה בבירור לטובת הצד הערבי, מתוך ניסיון לחזק את הקשרים עם מדינות ערב השולטות במאגרי הנפט ודרכי הובלתו. מדיניות זו מוכתבת באופן ישיר על ידי האינטרסים הכלכליים והלאומיים של המעצמות, שפיתחו תלות גוברת והולכת בנפט הערבי.

עדויות מעניינות לכך, נאמרו מפי בכירים אמריקאים על הדינמיקה שהובילה להסכם השלום עם מצריים:

המניעים למדיניות האמריקאית סביב מלחמת יום כיפור נחשפה על ידי אדמירל הצי אלמו זוֹמוולד, שהיה מפקד כוחות הים האמריקניים בעת מלחמת 1973, בריאיון ל ניו -יורק טיימס "כוונתו [של קיסינג'ר] לראות הקזת דם ישראלי, בכמות מספקת על מנת לרכך אותה לקראת הדיפלומטיה שהוא מתכנן לתקופה שלאחר המלחמה.[8]

על אופיו של המשא ומתן עצמו מעיד סטיבן שפיגל, פרופסור למדעי המדינה באוניברסיטת קליפורניה וחוקר המזרח התיכון, כ"תהליך שהפך קבוע: הערבים לוחצים על הממשל האמריקני, וזה מצדו לוחץ על ישראל המתגוננת."[9]

ישראל מנוצלת (על ידי ארה"ב) ומרומה (על ידי הערבים).

ישראל 2011 – שיא יהודי היסטורי

אחת ההתנגדויות לציונות שהושמעה תכופות בראשית הדרך, קבעה כי למרות שהשאיפה הציונית הנה ראויה באופן עקרוני, הרי שסיכויי הגשמתה נמוכים ביותר. עד כדי כך, שיש שראו בעצם הניסיון לממש זאת בזבוז מסוכן של משאבי הלאום.

ואולם, היום לאחר יותר ממאה שנות ציונות, ניתן להראות בבירור כי השקפה פסימית זו לא התאמתה. סקירה של מספר מדדים לאומיים יכולה להבהיר את עוצמתו של הקיום היהודי בארץ ישראל, אשר במובנים רבים הינו שיא היסטורי יהודי של כל הזמנים.

  • דמוגרפיה: במהלך 125 השנים האחרונות הכפילה האוכלוסייה היהודית בארץ ישראל את מספרה פי 228: מ 24,000 נפש בשנת 1882, שמנו כ 5% מהאוכלוסייה; הגיעו בשנת 2007 לכדי 5.8 מיליון תושבים, המונים כ 80% מכלל אזרחי המדינה, וכ60% מהאוכלוסייה כולה בין הירדן לים.

 

  • התיישבות: בעוד שבימי העלייה הראשונה, היו בארץ רק כ 15 יישובים יהודיים, הרי שכיום ניתן למנות כ 1063 יישובים אשר הדת העיקרית בהם מוגדרת כיהודית. יישובים אלו פרוסים לכל אורכה ורוחבה של הארץ, ומהווים מופת לפיתוח כלכלי וחקלאי של האזור כולו.[10]
  • עצמאות כלכלית: לפי נתוני הלמ"ס, התוצר המקומי הגולמי של ישראל עמד בשנת 2010, על כ 217,100 מיליון דולר, נתון אשר דירג את ישראל במקום ה50 בעולם. התמ"ג לנפש הוערך ב29,051 דולר, המדורג כמקום ה 46 בעולם. [11]

על פי מדד הפיתוח האנושי, שמפרסם האו"ם, ישראל מדורגת במקום ה15 בעולם, נכון לשנת 2010.[12]

  • ביטחון יהודי: מדינת ישראל מספקת עוגן של הגנה וביטחון ליהודי העולם ולאזרחיה. אחד הביטויים האחרונים לכך היא העובדה שישראל זכתה למקום ה-7 במדד האושר העולמי, המתאר את תחושת הביטחון, היציבות והסיפוק שחשים אזרחים במדינות העולם.[13]

סקירה זו ממחישה בבירור כי מדיניות ציונית נכונה מסוגלת להביא את ישראל להישגים משמעותיים. קביעה זו, שעומדת בבסיס האידיאולוגי של האקטיביזם הציוני, הוכחה כנראה כנכונה. המשך יישומה של מדיניות ציונית זו יוכל להביא את המדינה לשיאים חדשים, אף לנוכח האתגרים הרבים העומדים כיום בפני ישראל.

הזמן עובד לטובת מי שמנצל אותו. במאה השנים האחרונות היהודים ניצלו אותו היטב.

תכנית המיליון

לאחרונה נדמה כי האתגר המדיני החמור ביותר העומד בפני ישראל הוא האיום בהקמתה של מדינה פלסטינית בשטחי יהודה ושומרון באופן חד-צדדי, תוך שימוש במוסדות בינלאומיים שונים לביסוס ההכרה בה.

איום זה מתגבש לנוכח העובדה שהקמה של מדינה פלסטינית בשטחי יו"ש נתפסת כיעד בר-השגה, מכמה סיבות השלובות זו בזו:

א.      נוכחות ישראלית חלשה: הנוכחות הישראלית בשטחי יהודה ושומרון נתפסת כגורם זניח וזמני, אשר תחת לחץ מסוים ניתן יהיה להתגבר עליה.[14]

ב.      חסרונה של תביעת בעלות: למרות קיומם של נימוקים משפטיים כבדי משקל התומכים בקיומה של ריבונות ישראלית בשטח,[15] המדיניות הישראלית נמנעה באופן עקבי מלהציב תביעה רשמית בנושא. בשל כך, שטחי יהודה ושומרון נותרו בפועל במעמד של שטחי הפקר, הממתינים לדורשם החוקי. הפלסטינים מזהים זאת, ומציבים בנושא דרישות ברורות.

ג.       חולשתה של הדיפלומטיה הישראלית: בשלשת העשורים האחרונים מנהלת מדינת ישראל דיפלומטיה פשרנית, המאופיינת בכניעה לתכתיבים חיצוניים והזדהות רבה עם אילוצי האינטרס הלאומי של ארצות הברית. על כן, פעילות דיפלומטית אסרטיבית של גורמים פלסטינים נתפסת כאסטרטגיה נכונה לשינוי המדיניות הישראלית.

האחיזה הישראלית החלשה ביהודה ושומרון, המתאפיינת בדמוגרפיה, במשפט ובדיפלומטיה, היא התשתית הגורמת לניקוז הפעילות הבינלאומית כלפי ישראל בנושא המדינה הפלסטינית.

בכדי לשנות מצב זה, יש להביא לשינוי יסודי בכל אחת מנקודות אלו – חיזוק הנוכחות הישראלית בשטח, יחד עם הצגת טיעונים משפטיים ברי-תוקף בזירה הבינלאומית המנוצלת היטב על ידי דיפלומטיה נחושה ואמיצה יובילו להסרתו של האיום הפלסטיני הלאומי מסדר היום, לפחות במתכונתו הנוכחית.

בשורות הבאות נציג חזון לשינוי המציאות הדמוגרפית ביהודה ושומרון ולביסוס האחיזה היהודית בשטח. ההתמקדות כאן בהיבט זה נובעת מתוך הכרה כי שינוי משמעותי בכיוון זה עשוי להוביל לשינוי גורף יותר במדיניות הישראלית. הפיכתה של הנוכחות היהודית האזרחית ביהודה ושומרון לעובדה מוגמרת מוצקה, תהפוך את האפשרות לנסיגה אזורית לבלתי-ישימה בעליל.[16] דבר זה יוכל לייצר לחץ נגדי על המדינאים הישראלים, אשר ייאלצו לנקוט בדיפלומטיה נחרצת יותר בנושא יו"ש. ככל שהאופציה היו"שית תסתמן כלא ריאלית, תאלץ הדיפלומטיה היצירתית לנבור אחר אפשרויות אחרות.

 

פוטנציאל ההתיישבות

בשנים האחרונות גוברת המודעות לבעיית הצפיפות בערי המרכז, ולמחסור החמור ביחידות דיור באזורי הביקוש.

עתודות הקרקע הרלוונטיות בהקשר זה מצויות בשטחי יו"ש, אשר קרבתם לאזורי הביקוש הופכת אותם לאטרקטיביים במיוחד. כך, פורסם כי זוגות רבים מבקשים לעבור להתגורר ביישובי יו"ש, כמענה מתבקש – לדעתם – למצוקת המגורים הכוללת.[17]

ניצול נכון של אזורי ההר לשיפור הפריסה הדמוגרפית בישראל, ולשדרוג המרקם האורבני באזורי הביקוש, נראה כמענה ההולם לבעיה מטרידה זו.

 

תכניות ההתיישבות שננקטו

מאז חידוש הנוכחות היהודית ביהודה ושומרון, ננקטה באזור מדיניות אכלוס הססנית ואיטית, אשר פעמים רבות חסרה תכנון מרכזי אסטרטגי. נקודות ההתיישבות הקטנות שהוקמו בעשור וחצי הראשון - תחילה על בסיס 'תכנית אלון',[18] ולאחר מכן על ידי תנועת 'גוש אמונים' – מעולם לא הפכו למדיניות רשמית, והיקף ההתיישבות שלהן היה בהתאם.

תכנית יישוב רשמית ראשונה גובשה בשנת תש"מ (1979), סמוך לחתימה על הסכם השלום עם מצרים על ידי ממשלת הליכוד. תכנית זו, שחוברה על ידי צוות בראשותו של אריאל שרון, התבססה על הקמתם של ששה גושי התיישבות גדולים, שנועדו לבסס אחיזה יהודית אסטרטגית בשטחי יו"ש.[19] בדומה לתכנית אלון, תכנית זו התבססה על שיקולים ביטחוניים, ולאו דווקא על תכנון דמוגרפי אזרחי.

כך או כך, מדיניות ההתיישבות שננקטה במשך השנים ביו"ש, ראתה את השטח כנכס בטחוני, ואת ההתיישבות בו כחלק מהאסטרטגיה הביטחונית של ישראל. מיקומם של היישובים נקבע לאור מיקומם האסטרטגי, ולאו דווקא על בסיס קרבתם למרכזי תעסוקה ועסקים; וגודלם עוצב לאור שיקולים פנימיים, תוך התעלמות לעיתים משיקולי תכנון אזרחי ארצי ארוך טווח.

 

שילוב יו"ש בתכנון האזרחי הארצי: תכניות 'ערי הלוויין'

אולם, במשך השנים הוצעו טיוטות לתכניות שונות אשר התבססו על הנחות יסוד אחרות. תכניות אלו, שקובצו על ידי פרופ' עזרה זהר במאמרו 'יישוב יהודה ושומרן על ידי ערי לווין',[20] ביקשו להציע תכנון אסטרטגי כולל לפריסת האוכלוסייה במדינת ישראל. חמשת התכניות הנסקרות במאמר, שגובשו במהלך שנות ה 70', התייחסו אל מרחבי יו"ש כאל חלק מהמרקם האזרחי הארצי, וראו בהם את המפתח להקלת מצוקת המגורים באזור המרכז וירושלים שהחלה מסתמנת כבר אז.

בעיקרו של דבר תכניות אלו הציעו להקים ביו"ש בין חמשה לעשרה יישובים עירוניים גדולים שישמשו כערי לוויין למרכזי התעסוקה והמסחר שבירושלים ובשפלה. ערים אלו יוקמו במרחק שאינו עולה על כחצי שעת נסיעה מאחת הערים הגדולות (נתניה, חדרה, גוש דן, ירושלים, באר שבע). התעסוקה בערים אלו תבסס על הערים הגדולות הקיימות, מתוך הכרה נכוחה בהתפתחותו של דפוס מגורים שאינו במקום העבודה עצמה.

תכניות אלו חזו אכלוס של 200,000 עד 400,000 מתיישבים חדשים ביו"ש בטווח של כ-5 שנים מיום יישומן.

 

 

תכניות אלו מבהירות את הפוטנציאל העצום של שטחי יו"ש להקלת מצוקת הדיור הארצית. הכללת יהודה ושומרון במסגרת התכנון האורבני הכולל יכולה להביא ברכה רבה לתושבי המדינה כולם, וליצור פריסה נכונה יותר של התשתית העירונית בישראל.

 

נתונים עכשוויים

הנתונים העכשוויים של יהודה ושומרון מאפשרים מימוש של תכניות פיתוח מאסיביות, שיוכלו לשמש לגידול אוכלוסיה בסדר הגודל האמור:

  • נכון להיום, רשומים כ 1,900,000 דונמים בשטח C כאדמות מדינה או בבעלות יהודית (כולל אדמות סקר), מתוכן כ 900,000 דונם ראויים לפיתוח למגורים.
  • תכניות בנייה קיימות המצויות בהקפאה משיקולים פוליטיים, עוסקות בהקמה של יחידות דיור רבות באזורים שונים.
  • תכניות אחרות, אשר מצויות בשלבים ראשונים של תהליכי אישור, עוסקות בהקמתן של אלפי יחידות נוספות.

נתונים אלו מראים כי 'חזון המיליון' לגבי יהודה ושומרון הוא אפשרי מבחינה גיאוגרפית, משפטית ותכנונית. אימוץ עיקרי חזון זה כמדיניות ממשלתית אסטרטגית תוכל להביא לשינוי משמעותי בדפוס ההתיישבות ביו"ש, באופן שימצב אזורים אלו כחלק בלתי נפרד מהמארג האזרחי והאורבני הארצי.

 

דינאמיקה של פתרונות

פיתוח נרחב של יהודה ושומרון, תוך שינוי המציאות הדמוגרפית בחבלים אלו, יוכל להוביל את המערכת המדינית והפוליטית להכרה בנוכחות יהודית של קבע באזור. נוכחות זו שוב לא תיתפס כאחד הגורמים שיש לדון בעתידו במסגרת משא ומתן מדיני, אלא כאחד מנתוני היסוד של השטח בהם יש להתחשב בכל הסדר שהוא.

תובנה מסוג זה כבר מחלחלת אל המערכת הפוליטית, כפי העריך לאחרונה בן כספית את עמדותיו של פרס:

"מתברר שהוא שינה חלק מעמדותיו המוכרות. כן, הוא עדיין מאמין בשלום, אבל לא, הוא לא חושב שישראל מסוגלת או יכולה או צריכה לפרק התנחלויות במסגרת השלום. נוסחת פרס מעכשיו היא "שלום עם ההתנחלויות."[21]

רעיון דומה השמיע מייק האקבי, המתחרה על ראשות המפלגה הרפובליקנית, במהלך סיור שערך בשומרון:

"בניגוד לסיסמאות כמו 'שתי מדינות לשני עמים' או 'מפת הדרכים', ישנה מציאות בשטח ובני אדם שחיים כבר שנים רבות בחבל ארץ מיוחד זה וזהו ביתם הנצחי."[22]

ההכרה בעובדת קיומה של הנוכחות היהודית ביו"ש, תוכל להוביל את המערכת המדינית לעיסוק נרחב יותר במציאת פתרונות ריאליים והוגנים, אשר יוכלו לסייע למצבם האובייקטיבי של תושבי האזור, יהודים וערבים כאחד.

דינאמיקה דיפלומטית שתחדל מהעיסוק הסזיפי במעמד הסופי של הטריטוריה ובזכויות התיאורטיות של קבוצה לאומית אמורפית, תוכל להתמקד בעיסוק מציאותי יותר, הנוגע לעצם קיומם של החיים באזור.

דינמיקה כזו, תוכל להביא לפיתוחם של פרויקטים רבים המועילים לרווחתם של התושבים כולם (כדוגמת פרויקטים מסיביים לטיהור מי שפכים, שדרוג מערכת הכבישים הפנימית וכדומה), ולהביא לשיפור משמעותי ברמת החיים הכוללת.

 

ההיבט התיאולוגי

על פי התיאולוגי המוסלמית המקובלת, חובת הג'יהאד החלה על המאמינים מחייבת אותם לפעול ללא לאות במלחמה נגד הכופרים. במצב זה מצווה המאמין לזנוח שיקולים רציונאליים של עלות ותועלת, ולמסור את עצמו באופן טוטאלי לטובת המטרה, אפילו במחיר חייו.

התיאולוגיה פוטרת את המאמין מחובה זו רק כאשר העולם המוסלמי חלש מכדי לנצח, כאשר אפילו התמסרות טוטאלית לקיום הג'יהאד לא תועיל לקידום המטרה. במצב שכזה, רשאים המוסלמים להפעיל שיקול דעת רציונאלי, ואף לכרות בריתות והסכמים שונים עם הכופרים. מצבים אלו מכונים 'הודנה' ו'תהדיה', אשר משמעותם היא הפסקה זמנים של מעשי איבה לטובת התארגנות וצבירת כוח.

יישוב המוני של יהודה ושמרון יוכל להביא לדינמיקה רציונאלית גם מבחינת התיאולוגיה המוסלמית. התפתחות ההכרה בכך שהיהודים נחושים להישאר באזור, וכי עוצמתם הצבאית והדמוגרפית אינה ניתנת לערעור, עשויה להוביל פוסקי הלכה מוסלמים להכריז על השהייה של הג'יאד במסגרת 'הודנה' מתמשכת.[23]

כאשר איזון אסטרטגי זה יהיה המצב הקבוע במזרח התיכון, יוכלו מאמינים מוסלמים לנהוג בשיקול דעת רציונאלי 'חילוני' ולגבש מדיניות על בסיס שיקולי תועלת וקידום.

חיזוק ההתיישבות היהודית באזור, תוך הבהרת נחישותה ועמידותה, יוכלו להביא לתחילתו של העידן הרציונאלי במזרח התיכון.

מזרח תיכון חדש.

 

נספחים

רשימת הכובשים בארץ ישראל מאז הכיבוש הערבי

·         633-637 – הכיבוש הערבי.

·         750מובס הכליף האחרון לבית אומיה; שלטון כליפי בגדאד העבאסיים (פרסים, טורקים, צ'רקסים, כורדים).

·         878אחמד בן-טולון, מצביא טורקי ומושל מצרים, כובש את ארץ-ישראל.

·         904בית עבאס מבגדאד כובשים מחדש את ארץ-ישראל.

·         906פשיטות הקרמאטים.

·         934השליטים המצריים לבית איח'שיד כובשים את ארץ-ישראל.

·         969-971-967כליפי קהיר הפאטימיים כובשים את ארץ-ישראל; מלחמה עם הקרמאטים; פלישה ביזאנטית.

·         1070-1080הטורקים הסלג'וקים כובשים את ארץ-ישראל.

·         1099מסע הצלב הראשון; הצלבנים כובשים את ירושלים וחלקים מארץ-ישראל: טבחבתושבים המוסלמים והיהודים.

·         1187צלאח א-דין הכורדי כובש את ירושלים ואת עיקרה של ארץ-ישראל.

·         1244הח'אריזמים, בהמרצתו של ג'ינג'יס חאן, פולשים לארץ-ישראל; ביזה וטבחבאוכלוסיית ירושלים.

·         1260שולטני מצרים הממלוכים מכים את המונגולים בעין ג'לוד (עין חרוד) שבארץ-ישראל; ראשית מלכותם.

·         1260פלישת המונגולים, ירושלים נבזזת.

·         1291קץ הממלכה הצלבנית.

·         1299-1303 פלישה מונגולית.

·         1516-1517הטורקים העותומאנים כובשים את ארץ-ישראל.



[1] רייטר יצחק, 'מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן זמננו: פתוות בנושא שלום עם ישראל',ירושלים 2008, עמ' 14-57.

[2] מרדכי ניסן 'היבטים דתיים תרבותיים ורטוריים באסטרטגיה הפלסטנית', נתיב

[3] מרדכי ניסן שם, עמ' 17.

[4] רייטר יצחק, 'מלחמה, שלום ויחסים בינלאומיים באסלאם בן זמננו: פתוות בנושא שלום עם ישראל',ירושלים 2008, עמ' 14-57.

[5]שרון, משה, 'הגורם האיסלאמי בפוליטיקה של המזה''ת', נתיב 25, מרץ 1992 15.

[6] הובא אצל משה שרון, 'להשיב את הג'יני המוסלמי לבקבוק בנצחון חד וחלק'...

[7] עזרה זהר, ' אמריקה מונעת ניצחון מישראל', מרכז אריאל למחקרי מדיניות, ניר עמדה מס' 150, תשס"ג, עמ' 5.

[8] הובא אצל עזרה זהר, שם עמ' 13.

[9] שם עמ' 14.

[10] כך, על פי נתוני הלמ"ס לשנת 2004: http://www.cbs.gov.il/population/localities/intre2004.pdf

[13] המדד מציין כי 63% מהתושבים בישראל מרוצים מחייהם. http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4060096,00.html

[14] ציטוטים של מקבלי החלטות: עיבל גלעדי לקראת ההתכנסות? ואחרים!   

[15] הפניה לאינהורן, גריף וכו'

[16] בן כספית "נוסחת פרס החדשה: שלום עם ההתנחלויות"           http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/236/200.html?hp=1&cat=404

[17] " השלכות מחירי הנדל"ן? כמעט 50% מוכנים לשקול רכישת בית מעבר לקו הירוק" http://www.bizportal.co.il/shukhahon/biznews02.shtml?mid=249244

[18] מיד לאחר מלחמת ששת הימים הציג יגאל אלון תכנית לפיה רוב אזורי ההר המאוכלסים בערבים יועברו לירדנים, ואילו רצועה לרוחב בקעת הירדן ושיפולי ההר יישארו בידי ישראל. על בסיס תכנית זו הוקמו מספר נקודות יישוב, בעיקר בעשור הראשון לאחר מלחמת ששת הימים.

[19] חגי הוברמן, נגד כל הסיכויים,

[20] "העלייה אל ההר", תשס"ב, עמ' 93-99

[21] בן כספית, 30.4.11: "נוסחת פרס החדשה: שלום עם ההתנחלויות" http://www.nrg.co.il/online/1/ART2/236/200.html?hp=1&cat=404

[23] יצחק רייטר, מלחמה ושלום באסלאם.

עבור לתוכן העמוד