השד הדמוגרפי - מיתוס או מציאות?

24/08/2011
הגדל

 בתכנון מדיניות נדרש המדינאי להתחשב במספר גורמים. חלק מגורמים אלו הנה נתונים קבועים, אשר אינם משתנים במשך הזמן, כדוגמת הגיאוגרפיה והטופוגרפיה של השטח, מיקומם של משאבי טבע, מכשולים טבעיים, נמלי-ים וכדומה. ואילו חלק מגורמים אלו הנם דינאמיים, ועשויים להשתנות באופן דראסטי מסיבות שונות. כך, נתונים כלכליים, תרבותיים ואף צבאיים עשויים להיות גמישים ביותר באשר הם תלויים בגורמים שונים שמרביתם אינם ניתנים לשליטה או לחיזוי.

אחד הגורמים הנזילים ביותר בהקשר זה הוא הגורם הדמוגרפי. גורם זה מתייחס לאוכלוסייתן של מדינות ומחוזות, אשר פעמים רבות עשויים להיות המושפעים המרכזיים של החלטות מדיניות. בשל כך, גורם זה הוא בעל משמעות רבה בתכנון מדיניות, שכן הבנה נכונה של התהליכים הדמוגרפיים יכולה לבסס מדיניות נבונה.

אשר על כן מתקיים כבר קרוב למאה שנה דיון ער ומרתק אודות האפשרויות הדמוגרפיות של הצלחת הציונות בארץ ישראל. במשך תקופה זו הושמעו הערכות רבות מפי גורמים רבים – גופי מחקר של האו"ם, גופים ישראליים רשמיים, גופים ערבים ופלסטינים ומחקרים אקדמאיים בלתי תלויים.

לאחרונה זכה נושא זה ליתר עניין, כאשר פרסמה הלמ"ס הפלסטינית את תוצאות מפקד האוכלוסין של לשנת 2007, המצביע על 3.5 מיליון פלסטינים בכל שטחי הרשות (כולל עזה), מתוכן 2.5 מיליון ביהודה ושומרון בלבד.

תוצאות אלו הובילו את לואי שאבאנה, מנהל הלמ"ס הפלסטיני להצהיר כי להערכתו עד לשנת 2016 יהיה שיוויון דמוגרפי בין יהודים לערבים בארץ ישראל.[1] להצהרה זו יש אופי מאיים, שכן הפיכתם של היהודים למיעוט בטריטוריה שלהם עלולה לאיים על המפעל הציוני כולו, כפי שהצהיר מפורשות קודמו בתפקיד ד"ר חסן אבו ליבדה בקשר למפקד הקודם בשנת 1997:

"לדעתי, זה חשוב לא פחות מאשר האינתיפאדה. זאת האינתיפאדה האזרחית"[2]

במסמך זה נבחן הנחות אלו, תוך הצבעה על נתונים ועובדות דמוגרפיות, בהתמקדות ביהודה ושומרון. נסקור את ההיסטוריה של הדמוגרפיה הערבית באזור, נבחן את תוצאות המפקדים שערכה הלמ"ס הפלסטינית, ונצביע על מגמות הריבוי וההגירה בקרב אוכלוסייה זו.

במסגרת זו נראה כי

  • במפקדים שערכה הלמ"ס הפלסטינית נכללו מספר קבוצות שלא כדין:
    • כ 200,000 תושבי מזרח ירושלים, הנחשבים לתושבי ישראל, ונכללים במפקד האוכלוסין הישראלי.
    • כ 350,000 אזרחים פלסטינים השוהים בחו"ל באופן קבוע. שעל פי הכללים המקובלים אין למנותם.
  • הערכות שונות על גודל האוכלוסייה הפלסטינית מסתמכות על נתוני ריבוי והגירה לא מדויקים, הגורמים להצגת תוצאות גבוהות במיוחד.
  • מספר הפלסטינים החיים כיום ביהודה ושומרון עומד על כ 1.5 מיליון נפשות. כמיליון נפש פחות מההערכות המקובלות.
  • שיעורי הריבוי הטבעי הפלסטיני נמצאים במגמת ירידה קבועה, ומתקרבים לשיעורי הריבוי היהודי.
  • קיימת ההגירה מתמדת משטחי יו"ש לחו"ל, המצטברת לכדי 0.5 מיליון נפשות במשך כ 40 שנה. 

 

מסקנות אלו עשויות לערער על הקביעה לפיה נשקפת לישראל סכנה דמוגרפית, וכי הרחם הערבי עשוי להכריע את המאבק הצבאי והמדיני.

 

מה שהיה: היסטוריה של הדמוגרפיה פלסטינית

במשך התקופה שבין 1967 ל 1994, עקבה הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה הישראלית אחרי המגמות הדמוגרפיות בקרב ערביי יהודה, שומרון ועזה. בעקבות הסכמי אוסלו הפסיקה למ"ס ישראל ב 1994 לעקוב אחר ההתפתחויות בעזה, וב 1995 נפסק המעקב אחר ערביי יו"ש. החל משלב זה, למעט אומדנים שונים ב95' ו96', כל הנתונים הרשמיים על אוכלסיית יו"ש פורסמו על ידי הלמ"ס הפלסטינית.

לפי נתוני הלמ"ס הישראלית, בשנת 1993 מנו תושבי יו"ש 1,084,000; ובשנת 1996 1,237,000 תושבים. נתון דומה הוערך גם על ידי משרד הבריאות של הרשות הפלסטינית שמנה 1,317,000 תושבים בשנת 1996.[3]

נתונים אלו אושרו על ידי הלמ"ס הישראלית באמצעות הצלבתם עם נתונים שונים, כדוגמת הרשמה לבתי ספר, החלפת תעודות זהות, סקרי כוח אדם ועוד.

מפקד פלסטיני 1997

הלמ"ס הפלסטינית ערכה מפקד אוכלסין בשנת 1997. לפי נתוני מפקד זה עמד מספר הפלסטינים ביו"ש על 1,787,000. נתון זה גבוה ב550,000 מאומדן למ"ס ישראל בשנת 96' וב 470,000 מאומדן משרד הבריאות הפלסטיני לאותה שנה.

על בסיס מפקד זה ערכה הרשות הפלסטינית אומדנים והערכות שונות, תוך התחשבות בהנחות שונות לגבי ילודה והגירה של תושביה. כך, פרסמה הרשות כי בשנת 2004 היה מספרם של תושבי יו"ש 2.42 מיליון, וכי בשנת 2020 צפוי מספרם להגיע לכדי 3.6 מיליון נפשות.

 

הפער הגדול שבין פרסומי הלמ"ס הפלסטינית לבין נתונים אחרים – כדוגמת נתוני בחירות, פיתוח תשתיות, הרשמה לבתי ספר וכדומה – העלה סימני שאלה אצל מספר חוקרים. חוקרים אלו, כדוגמת יעקב פייטלסון,[4] בנט צימרמן[5] ואחרים, בחנו את המודלים הדמוגרפיים של הלמ"ס הפלסטינית, והצביעו על מספר כשלים במודל הפלסטיני:

ראשית, במפקד המקורי ב 97' כללו הפוקדים 210,000 ערביי מזרח ירושלים, הנמנים באופן עקרוני על אזרחי ישראל. כך, תושבים אלו נפקדו פעמיים – פעם אחת אצל הלמ"ס הישראלית, ופעם נוספת אצל הלמ"ס הפלסטינית.

בנוסף, כללו הפוקדים במניינם כ325,000 אזרחים פלסטינים השוהים מחוץ לגבולות המדינה תקופה ארוכה. זאת, בניגוד לנורמות המקובלות עליהן מקפידה ישראל, לפיהן אין לפקוד אזרח שנעדר מארצו לתקופה הארוכה משנה.

על עובדה זו העיד מפורשות חסן אבו-ליבדה, ראש הלמס"פ, במסיבת עיתונאים ב 2008 בציינו כי

"פקדנו 325 אלף איש החיים מחוץ לאדמות הפלשתינאיות יותר משנה אחת, שיש להם תעודות זהות פלשתינאיות ויכולים לחזור בכל עת"

כמו כן, זוהה פער נוסף של 113,000 נפשות בין נתוני המפקד הפלסטיני לנתוני למ"ס ישראל שנוצר מסיבות שונות.

על בסיס תגליות אלו הסיקו החוקרים כי יש להפחית מנתוני מפקד 97' לגבי יו"ש כ 500,000 נפשות (210,000 ערביי מזרח ירושלים, חלק מהאזרחים ששהו בחו"ל), כך שמספרם האמיתי של ערביי יו"ש, נכון ל 97', עמד על 1,300,000 בקירוב, נתון המתאים להערכות למ"ס ישראל ומשרד הבריאות הפלסטיני.

מלבד זאת, בחנו החוקרים את הנחותיה של הלמ"ס הפלסטינית לגבי גידול האוכלוסייה, אשר חזתה גידול שנתי בין 4.11% ל 5.25% במשך התקופה 1997-2004. גידול שנתי זה היה מבוסס על הערכות שונות לגבי שיעור הלידות, הפטירות, וההגירה.

החוקרים, שבדקו ברשומות משרד הבריאות הפלסטיני, הראו כי הנחות הלמס"פ לגבי הנתונים הללו לא התממשו בפועל. כך, שיעור הלידות הכולל אותו חזתה הלמס"פ לתקופה 1997-2004 עמד על 908,000 (כולל רצועת עזה), ואילו שיעור הלידות בפועל בתקופה זו עמד על 669,000 – 238 אלף לידות פחות.

באופן דומה, תחזיות הלמס"פ לגבי הגירה התבררו כלא מדויקות: בעוד שהלמס"פ חזתה הגירה נכנסת גבוהה (שהגיעה בשיאה לכדי 50 אלף לשנה, כולל רצועת עזה), הרי שבפועל נצפתה בכל התקופה הגירה שלילית מתונה, שנעה בין 10 ל20 אלף נפשות בשנה. שקלול נתונים אלו העלה חריגה של כ 310,000 נפשות (כולל רצועת עזה).

לאור ממצאים אלו הסיקו החוקרים כי מספרם האמיתי של ערביי יו"ש, נכון ל 2004, עמד על 1.41 מיליון, בניגוד לתחזית הפלסטינים שחזתה 2.42 מיליון תושבים.

בין הערכות הפלסטינים להתחרשות בפועל, נתגלה פער של כמיליון תושבים.

הפער בין תחזית הלמס"פ לשנת 2004 לבין תוצאות המחקר 'פער המיליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית ורצועת עזה':[6]

 

 

מפקד פלסטיני 2007

מפקד נוסף ערכה הרשות הפלסטינית בשנת 2007. לפי נתונים אלו כלל אוכלוסיית הרשות (כולל רצועת עזה) גדלה ב 30% ביחס למפקד שנערך ב 1997, והגיע לכדי 3,760,000 נפש – מתוכם 2,300,000 נפשות ביהודה ושומרון.[7]

ואולם חוקרים ביקורתיים הצביעו על מספר כשלים ביחס למפקד זה, ביניהם הספירה של קבוצות אוכלוסייה שאינן רלוונטיות, כדוגמת ערביי מזרח ירושלים ותושבי חו"ל, וכן סתירה בין נתוני המפקד לנתונים אחרים בדבר שיעורי הריבוי וההגירה באזורים אלו.

בנוסף, פערים שנתגלו בין תוצאה זו לבין נתונים קודמים שנאספו במשך התקופה, עורר ביקורת עזה כלפי אמינות הדיווח. כך למשל, דיווחה הלמס"פ על 3.76 מיליון תושבים (כולל עזה) כבר בשנת 2005, ועל 3.95 מיליון בשנת 2006, ואילו במפקד 2007 חזרה ודיווחה על 3.76 מיליון, בדומה להערכתה מ 2005 – פער של 190,000 נפשות לערך.

בשל כך, הסיקו חוקרים שונים כי תוצאותיו של מפקד זה גבוהות במיליון נפש לערך מהמצב בפועל, בדומה למפקד הקודם מ1997. לפי הערכותיהם עמדה האוכלוסייה הפלסטינית ביו"ש על כ 1.5 מיליון נפש נכון לשנת 2009.[8]


מה יהיה? מגמות ותהליכים בדמוגרפיה הפלסטינית

בכדי לעמוד על התפתחויות עתידיות אפשריות של הדמוגרפיה הפלסטינית, יש לעמוד על מגמות ושינויים בשני תחומים המשפיעים על תהליכים ארוכי טווח:

א.      שיעור הריבוי הטבעי, המחושב באמצעות ניכוי שיעור הפטירות משיעור הלידות במשך תקופה.

ב.      שיעורי ההגירה נטו, מחושב באמצעות שקלול ההגירה הנכנסת והיוצאת.

בניתוחים אלו נציג נתונים הנוגעים לכלל אוכלוסיית הרשות, כולל רצועת עזה. באשר מטרתם הנה להצביע על מגמות ותהליכים ארוכי טווח כלליים.

שיעורי הריבוי הפלסטיני

מחקר שהוכן על ידי מכון FAFO הנורבגי משנת 2004 חזה כי שיעורי הריבוי הטבעי עשויים לרדת מ2.7% בשנת 2002 ל 2.6% בשנת 2005, ל2.3% בשנת 2010 ועד ל 2.1% בשנת 2015.[9]

ואולם, השינוי בריבוי הטבעי בפועל היה מהיר הרבה יותר – בעוד שבשנת 1991 עמד שיעור הריבוי על 4.2%, הרי שבשנת 2005 עמד על 2.1%.[10] משמעות הדבר היא שהירידה בריבוי הפלסטיני הקדימה את התחזית הנורבגית בכעשור.

לנתונים אלו מספר גורמים, כפי שסיכמם ד"ר סלים תמרי,[11] סוציולוג פלסטיני מרכזי:

"שיעורי הילודה החלו לרדת במזרח ירושלים ובין הפלסטינים החיים בישראל, בשנות ה70 המוקדמות ובגדה המערבית ורצועת עזה באמצע שנות ה70.

שינויים בשיעור הילודה בין השנים 1967-1987 קשורים בתנאים סוציו-כלכליים, כגון רמת ההשכלה של האם, עבודתה מחוץ לבית ומיקום המגורים של המשפחה. השינויים בפוריות לא היו קשורים בעמדה אידיאולוגית, המעודדת פריון גבוה".

כך, בעוד שבשנת 1970 65.1% מהנשים הערביות ו27.8% מהגברים – השווים ל47.5% מכלל תושבי יו"ש – לא למדו מעולם בבית ספר, הרי שבשנת 2007 רק 7% מכלל האוכלוסייה הפלסטינית לא ידעו קרוא וכתוב.

על משמעותו של תהליך זה עמדה פרופ' ג'אנט אבו-לוגהוד (Janet Abu-Lughod) עוד בשנת 1986:

"הפלשתינים הם כעת הקהילה המשכילה ביותר בעולם הערבי, וההשכלה [...] היא אחד האמצעים החזקים ביותר נגד הפוריות הגבוהה"[12]

השינויים בשיעורי הריבוי ביו"ש מתוארים, על פי הערכות שונות, בגרף הבא:

שיעור הריבוי הפלסטיני ביו"ש נמצא החל משנות ה70 בירידה מתמדת, ומתקרב ביותר לשיעור הריבוי היהודי במדינת ישראל.

שיעורי ההגירה

נתוני ההגירה הפלסטינית מיו"ש במשך ארבעים השנים האחרונות מראים הגירה שלילית קבועה לאורך התקופה כולה.

שיעורי הגירה זו השתנו במשך הזמן בהתאם לתהליכים כלכליים וחברתיים שעברו על האזור. כך, היחלשותו של המשק הישראלי בעקבות מלחמת יום הכיפורים והתחזקות הכלכלה במדינות ערביות המפיקות נפט, גרמו לעלייה בהגירה ערבית אל עבר מדינות אלו, שהגיעה בין השנים 1975-1982 לכדי 17,000 נפש בשנה.

באופן דומה, במשך שנות האינתיפאדה נרשמה עלייה נוספת בהגירה היוצאת , בשל השיבושים שנגרמו לחיי התושבים, כאשר בשנת 1989 לבדה נרשמה יציאה של כ 20,000 מהגרים.

לעומת זאת הגירה נכנסת גדולה נרשמה באופן חד פעמי בראשית שנות ה90, כאשר העלייה מרוסיה הגבירה את הביקוש לידיים עובדות בישראל, ועם כניסת כוחות אש"ף של ערפאת לשטח.

סיכום של שיעורי ההגירה הפלסטינית בין השנים 1967-2003 מתוארת בתרשים הבא:[13]

 

תופעת ההגירה היוצאת נמשכה, כאשר בין השנים 2005-2007 נרשמה ההגירה היוצאת הגדולה ביותר, שהגיעה לכדי 152,807 נפש.

בסך הכל, ניתן לקבוע כי במשך 40 שנה, בין 1967 ל 2007 נרשמה הגירה שלילית של כ 580,139 נפשות מכלל שטחי יהודה, שומרון ועזה.

נתונים אלו מעידים על תופעה רחבה של יציאה משטחי הרשות, כך דווח כי

"בתקופה בין יוני לאוקטובר 2006 הקונסוליות הזרות הפועלות בשטח הפלסטיני קבלו מסמכים ל 10,000 בקשות הגירה אשר העלו סך הבקשות ההגירה בפני הקונסוליות השונות ל 45,000"[14]

 

תופעה זו הוכרה אף על ידי הממסד הדתי הפלסטיני, כאשר בשנת 2007 פרסם המופתי של ירושלים ופלשתין, השיח' מוחמד אמין חוסיין, פסק הלכה תחת הכותרת "אין היתר להגירה מאדמת פלשתין". בפסק זה מתאר המופתי תופעה חמורה מבחינתו לפי

"בימים אלה רבו הדיבורים בארצנו פלשתין על הגירה, ובעיקר בקרב הצעירים וזאת בשל הנסיבות הביטחוניות והכלכליות הקשות ומתוך רצון למצוא פרנסה בארצות אחרות, וביטוי לכך ניתן למצוא בריצה אחר שערי השגרירויות והנציגויות של המדינות המערביות בבקשה להשיג ויזה למדינות אלה על מנת להשתקע בהן באורח קבע..."[15]

סקר שערכה אוניברסיטת ביר זית בנושא הרצון להגר, מגלה כי כי 32%מכל הפלסטינים ו 44% מהצעירים שבהם יהגרו במידת האפשר.[16] וכך מתאר סלאם פיאד את המצב שנוצר ברשות הפלסטינית:

"כיצד אוכל להתמודד עם בעיה של 40 עד 50 אלף פלשתינים שהיגרו ורבים עוד יותר שאינם מהגרים בגלל שאינם יכולים? אנו מפסידים בעניין זה"[17]

 

סיכום: מגבלות התחזית הדמוגרפית

במשך שנות קיומה של המדינה הוצעו תחזיות קודרות רבות לגבי עתידה הדמוגרפי.

כך, ד"ר פטריק לופוס העריך, בדו"ח שנמסר לאו"ם ב 1947, כי עד שנת 1960 יהיה שיוויון דמוגרפי בין יהודים לערבים בארץ ישראל. בשנת 1948, העריך פרופסור רוברט בקי כי מצב זה יקרה רק בשנת 1968, ואילו בשנת 1968 תיקן הלה את הערכותיו ודחה זאת ל1985, ולבסוף ל 1990. בשנת 1987 קבע פרופ' ארנון סופר כי מצב זה יחול עד לשנת 2000, ואילו עתה הצהיר לואי שאבאנה, ראש הלמס"פ כי עד לשנת 2016 יהיה מספר היהודים שווה למספר הערבים.

תחזיות פסימיות אלו לא התממשו מכמה סיבות. ראשית, ההגירה היהודית החיובית לארץ ישראל נמשכה ברצף ובהתמדה לכל אורך התקופה, אם כי במינונים שונים, בעוד שההגירה הערבית ברוב התקופה הייתה שלילית. שנית, הערכות אלו לא העריכו נכונה את השינויים בשיעור הפריון הערבי, שאמנם היה גבוה מאד בשנות ה60 וה 70, אך במשך התקופה כולה יורד בהתמדה.   

בניגוד לתחזיות אלו, מראים הנתונים כי הרוב היהודי בארץ ישראל נשאר קבוע ויציב החל ממחצית שנות ה60, ולאור שיעורי ההגירה הנוכחיים עשוי להתבסס אף יותר בעתיד הקרוב.

 

 

נספח

 

תחזיות שונות לאוכלוסיית ארץ ישראל עד שנת 2050

(יעקב פייטלסון, 'המגמות הדמוגרפיות בארץ ישראל' (1800-2007), המכון לאסטרטגיה ציונית)[18]

 



[1] יהונתן דחוח-הלוי, הרש"פ: מתקרב שוויון דמוגרפי. http://www.inn.co.il/News/News.aspx/129979

[2] Joel Greenberg. Palestinian Census Ignites Controversy Over Jerusalem, New York Times, December 11, 1997.

[3] "פער המיליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית ורצועת עזה" מרכז בס"א 2006, עמ' 12. http://www.biu.ac.il/Besa/MSPS65Heb.pdf

[4] המגמות הדמוגרפיות בארץ ישראל (1800-2007). http://www.izs.org.il/heb/default.asp?father_id=114&catid=118&itemid=208

[5] "פער המיליון: האוכלוסייה הערבית בגדה המערבית ורצועת עזה" מרכז בס"א 2006, http://www.biu.ac.il/Besa/MSPS65Heb.pdf

[6] מרכז בגין-סאדאת, רמת-גן 2006, עמ' 5.

[7] כך דווח באתר Ynet בתאריך 09.02.08 "תוך עשור: זינוק של 30 אחוזים במספר הפלסטינים" http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-3504608,00.html

[8] יורם אטינגר 'המפקד הפלסטיני – עובדים עלינו' http://www.biu.ac.il/Besa/MSPS65Heb.pdf. חישוב משוער זה נעשה באמצעות הטלת שיעור הריבוי שעליו דיווחו הפלסטינים בשנים 1997-2007, על נתונים אמינים יותר שנאספו בידי ישראל ב1993.

[9] FAFO 2004, report #433, "The Future Size of the Palestinian Population of the West Bank

and Gaza Strip", p. 18, by Kristin Dalen and Jon Pedersen:

www.fafo.no/english/pub/Emner/mideast.htm

[10] ICBS 1996, #47, Population, Population estimates and sources of its growth, st. 27.1

[11] Tamari, S. "The Fertility of Palestinian Woman: Nationalistic View and Social Fact", Woman's Issues Journal 1991; 1: 155-183. In Arabic only, “Archive of Public Health Research,” http://www.hdip.org/health%20resources/health_resourcespage.htm

[12]  Janet Abu-Lughod , "The Demographic War for Palestine, The Bottom Line", December –1986, The Link – Volume 19, Issue 5.

[13] יעקב פייטלסון, "ההגירה הערבית מארץ ישראל", ילקוט המזרח התיכון בן זמננו מס' 34, המכון לחקר המזרח ליד האקדמיה למדעים של רוסיה והמכון לחקר המזרח התיכון עמ' 344-357 . http://www.izsvideo.org/videos/full/ArabEmigration.pdf

[14] Samar Assad, The Demographic and Economic War against Palestinians, Emigration from the Occupied Territory, (Friday, November 3, 2006) , http://usa.mediamonitors.net/content/view/full/37378

[15] דלית הלוי, "פסק מוסלמי: אסורה הגירה לחו"ל", חדשות ערוץ 7, כ"ז אייר תשס"ז 15 מאי 2000. http://www.inn.co.il/News/News.aspx/162461

[16] Mark MacKinnon, “Heavy-hearted Palestinians taking their chances abroad”,

http://www.theglobeandmail.com/international/africa-mideast, Posted on 20/11/06

[17] דלית הלוי, 'הרש"פ מודה: עשרות אלפי פלסטינים היגרו", http://www.inn.co.il/News/News.aspx/1642

עבור לתוכן העמוד