"או"ם שמום"

גם אם עצרת האו"ם תכיר במדינה פלשתינית, אין סיבה להניף כאן דגל לבן. עובדה: לפי החלטות העצרת לדורותיה היינו כבר צריכים להחזיר את כל הפליטים, לסגת לגבולות 47', לבנאם את ירושלים, לפרק את גדר ההפרדה, להקים אוניברסיטה לפליטים ולספוג עיצומים קשים אחרי דו"ח גולדסטון.
(פורסם ב 'מקור ראשון' 3.6.2011)

18/09/2011
הגדל

מסורת סתווית עתיקה    

אהוד ברק, חוזה הצונאמי המדיני, איננו המנהיג הישראלי הראשון שנתקף חרדות לקראת אירועי ספטמבר במנהטן. עוד משחר עצמאותנו שרר פה מורא גדול מפני עצרות או"ם. כבר בסתיו 1964 כינס סגן ראש הממשלה אבא אבן את הכתבים המדיניים כדי להזהיר באמצעותם את האומה הישראלית השאננה מפני "מערכות מדיניות קשות הצפויות לנו בעצרת האו"ם".

אבן 1964, כמו נתניהו 2011, התאונן אז שהמשחק מכור מראש. "תמיד מובטחים שם 25 קולות לערבים מול קול אחד שלנו", ציטטו אותו בעיתונים. בידיעה אחרת באותם ימים נמסר כי "שלוש משלחות של הארגון לשחרור פלשתין משוטטות באפריקה, באסיה ובאמריקה הדרומית במסגרת ההסתערות הערבית המוגברת בעצרת האו"ם בשאלת הפליטים. לפי התוכנית, ינסו נציגי מדינות ערב לנצל את ועדות האו"ם להתקפה על ישראל תוך ניסיון להציגה כגורם קולוניאליסטי זר באזור. כן דנים נציגי ערב באפשרות להעלות על סדר יומה של העצרת סעיף בשם 'פלשתין'" (ידיעות אחרונות, 8.12.64).

סתיו 1964, אולי כדאי לציין, חל שנתיים וחצי לפני תחילת הכיבוש הישראלי. מעבר לקו הירוק  לא שהה אז חייל ישראלי אחד. כל מפעלי ההתנחלות הציונית היו מרוכזים ממערב לקו. פלשתין, כמאמר אבו מאזן, היתה נקיה מיהודים. הפלשתינים נהנו מרצף טריטוריאלי רחב בין הר חברון לג'נין. גדר גבול חצצה בין שני חלקי ירושלים. בכל זאת, הערבים ניסו להציג אותנו ככובשים ולנצל את יתרונם הדמוגרפי המוחץ בזירה המדינית כדי להכריענו אפים ארצה. קשה להגיד שהם נחלו הצלחה כבירה.

השמאל מנסה עכשיו לתאר את העצרת הקרובה בספטמבר כאסון מדיני חסר תקדים בתולדות ישראל, אבל הפרוטוקולים של העצרת מגחכים את תיאורי הבלהות. בעצרת האו"ם יש מסורת עתיקת יומין של החלטות אנטי ישראליות. לאורך השנים היא כבר אימצה ברוב סוחף, תמיד ברוב סוחף, לא רק הצעות להכיר במדינה פלשתינית, אלא אפילו הצעות החלטה קיצוניות פי כמה. הנה למעלה מ-20 דוגמאות שליקטתי משנים עברו, טיפות בים. הן מוכיחות שאין כל חדש תחת השמש. הן גם נותנות סיבה טובה להאמין שהיא תזרח כסדרה גם בספטמבר, יקרה מה שיקרה בעצרת האו"ם.  

 

ערפאת וענף הזית  

·         10 בדצמבר 1949. ברוב של 38 מדינות נגד 14 (ו-7 נמנעות) מאשרת עצרת האו"ם הצעה אוסטרלית לבנאם את ירושלים. שר החוץ משה שרת, איש האגף היוני בממשלת ישראל, מצפצף עליה. בנאום רדיו בלייק-סאכסס הוא אומר ש"מרכז הכובד אינו בשאלה מה אנו נעשה, השאלה היא מה יוכל האו"מ לעשות? איני רואה כוח בעולם שיוכל למנוע את מילוי יעוד ההיסטוריה של ירושלים להיות בירת ישראל".

·         4 ביולי 1967. 99 מדינות מחליטות בכינוס חירום של העצרת (ראש ממשלת ברית המועצות, קוסיגין, הגיע במיוחד ממוסקבה) כי אין תוקף לאיחוד ירושלים תחת כנפי ריבונותה של ישראל. נציג ישראל מחרים את ההצבעה, בטענה שאיחוד העיר הוא עניין ישראלי פנימי, והיא מתקבלת ללא התנגדות (20 מדינות נמנעו). 

·         24 בנובמבר 1969. לראשונה מורשה נציג אש"ף להשתתף בדיון באו"ם על "בעיית פלשתין". הנציג נואם בפני הוועדה המדינית של עצרת האו"ם ומגדיר את הציונות כ"תנועה תוקפנית, יהירה, גזענית ושוביניסטית".

·         10 בדצמבר 1969. ברוב של 48 נגד 22 (47 נמנעים) מאשרת עצרת האו"ם הצעת החלטה המחייבת את החזרת הפליטים הפלשתינים לבתיהם ומאשרת מחדש את "זכויות העם הפלשתינאי למולדתו". אנגליה וצרפת לא מצביעות נגד. דובר משרד החוץ בירושלים מבהיר  ש"ישראל תתעלם מההחלטה".

·         4 בנובמבר 1970. ברוב של 57 נגד 16 (39 נמנעים) שוב מחליטה עצרת האו"ם שישראל חייבת לפנות את כל השטחים שכבשה ב-1967. העצרת מדגישה את הצורך ב"כיבוד זכויות הפלשתינים" ואף רומזת על אפשרות של נקיטת עיצומים נגד ישראל אם ההחלטה לא תמומש. צרפת, אגב, הצביעה בעד. דיפלומט ישראלי ניגש אחרי ההצבעה לשגריר אפריקני מסוים, כדי לברר מדוע הוא נמנע בהצבעה אחרי שהתחייב להצביע נגד, ושומע ממנו ש"החלטתי להימנע כי רציתי שיהיה איזון בין הישראלים לערבים. הם יחזיקו בהחלטה ואתם תחזיקו בשטחים".

·         1 בדצמבר 1970. ברוב של 71 נגד 12 (28 נמנעים) מגנה עצרת האו"ם ממשלות "המונעות זכות הגדרה עצמית מעמי דרום אפריקה ופלשתין". ההחלטה אף מביעה תמיכה כמעט מפורשת בטרור הערבי נגד ישראל. היא  מכירה ב"מאבקם של עמים הנתונים לשלטון קולוניאליסטי או עוין להשיג הגדרה עצמית בכל האמצעים העומדים לרשותם". לראשונה מופיע בהחלטה צירוף המלים "עם פלשתיני".  

·         14 באוקטובר 1974. ברוב של 105 מדינות נגד 4 מחליטה עצרת האו"ם להזמין את יאסר ערפאת לנאום בפניה. שגריר ישראל באו"ם, יוסף תקוע, מודיע ש"הזמנת הפלשתינים לאו"ם תיחשב על ידינו כבלתי חוקית".

·         13 בנובמבר 1974. ערפאת נואם בעצרת האו"ם כשהוא חמוש באקדח ובענף של זית. נציגי רוב המדינות באולם קמים על רגליהם ומריעים לו ממושכות. מתוך 824 המושבים באולם רק 11 נותרים ריקים, שישה מהם של המשלחת הישראלית. "הנני פונה אליכם בקריאה לאפשר לעמנו לכונן ריבונות לאומית על כל ארצו", מתלהם ערפאת וקוצר תשואות. 

·         22 בנובמבר 1974. עצרת האו"ם מאשרת ברוב של 89 נגד שמונה (37 נמנעים) "לאפשר לפלשתינאים לשוב לבתיהם ולרכושם, משם סולקו ונעקרו". העצרת גם מזמינה את אש"ף להשתתף מעתה בכל ישיבות האו"ם במעמד של משקיף.

·         10 בנובמבר 1975. במהלך מטורף במיוחד, הזוכה לתמיכת 72 מדינות נגד 35 (32 שגרירים נמנעים), מכריזה עצרת האו"ם כי "הציונות היא צורה של גזענות". בין התומכים בהצבעה: מקסיקו, ברזיל ופורטוגל. יפן נמנעת. השגריר הישראלי חיים הרצוג קורע לגזרים נייר שעליו נרשם נוסח ההחלטה, ומכריז: "עבורנו אין זו אלא פיסת נייר ואנו נתייחס אליה בתור שכזו". הרצוג מוסיף: "היטלר היה מרגיש כאן כמו בבית". למחרת יוצאים אלפים להפגין בחוצות ירושלים נגד האו"ם. חיים חפר כותב: "שבעים ושתים המדינות ראו, כיצד פתאום, כמו מאפר/ קם עוף החול הזה, אשר קוראים לו עם הספר".

·         באותו יום מחליטה גם העצרת ברוב מרשים עוד יותר, 93 מדינות נגד 18 (27 נמנעים), להקים ועדה שתטפל בהקמת מדינה פלשתינית ובהשבת רכושם של הפליטים הפלשתינים לידיהם. ראש הממשלה יצחק רבין מגיב: "שתי ההחלטות נטולות תוקף מוסרי. ממשלת ישראל לא תישא ולא תיתן עם ארגוני טרור הקוראים לעצמם הארגון לשחרור פלשתין". האלוף במיל' מוטי הוד, מפקד חיל האוויר במלחמת ששת הימים, מקונן במאמר מקיף, כי "אף פעם לא היה מצבה של ישראל קשה כפי שהוא בימים אלה". פרופסור בנימין אקצין כותב כי "זהו מהלך נוסף בתהליך המתמשך של דה לגיטימציה של מדינת ישראל בתודעת העולם". סוף דבר: ב-1991 החליטה העצרת לבטל את ההחלטה שהשוותה את הציונות לגזענות.

 

או"ם שמום

·         24 בנובמבר 1976. העצרת מאמצת ברוב של 90 נגד 16 (30 נמנעים) דו"ח של ועדה מיוחדת המציב אולטימאטום לישראל: לסגת מכל השטחים עד ל-4 ביוני 1977 (במלאת 10 שנים למלחמת ששת הימים), להקים מדינה פלשתינית ביו"ש ובעזה, וגם להחזיר את הפליטים לבתיהם או לפחות לשלם להם פיצויים. "העצרת נחטפה בידי קיצונים ערבים", מתאונן השגריר חיים הרצוג אחרי ההצבעה. אגב, ישראל התעלמה מהאולטימאטום. היא לא נסוגה מכל השטחים.

·         29 בנובמבר 1977, שימו לב לתאריך הסמלי, יום סולידריות בינלאומי באו"ם עם העם הפלשתיני.

·         15 בנובמבר 1980. עצרת האו"ם מקבלת סדרת הצעות החלטה חריפות נגד ישראל. ביניהן החלטה הדוחה את החלטת מועצת הביטחון 242, החלטה הדוחה את הסכמי קמפ-דייוויד בין ישראל למצרים, החלטה הקוראת להקמת מדינה פלשתינית ואפילו החלטה הקוראת לנקיטת עיצומים נגד ישראל. אחת ההצעות, המוקיעה את סיפוח ירושלים,  מתקבלת ברוב של 143 מדינות, ארבע נמנעות (כולל ארצות הברית) והתנגדות ישראלית אחת.

·         30 בינואר 1981. בהתאם להחלטת "ועדת האו"ם להבטחת הזכויות הבלתי מעורערות של העם הפלשתיני" מנפיק השרות הבולאי של הארגון 5.9 מיליון בולים הנושאים את שם הוועדה. למישהו יש בול כזה באוסף?

·         30 בנובמבר 1981. בוועדה המדינית של האו"ם מתקבלות שבע החלטות אנטי ישראליות בנושא יש"ע, ובכלל זה (ברוב של 87 נגד 2 קולות בלבד) החלטה הקוראת להקמת אוניברסיטה בירושלים לפליטים הערבים.

·         13 בדצמבר 1988. ארה"ב מסרבת להעניק לערפאת אשרת כניסה לתחומה, ולכן עצרת האו"ם נודדת לז'נווה כדי להאזין לעוד נאום שלו. יו"ר העבודה שמעון פרס מגיב בכנסת: "לא חשוב מה שערפאת אומר, חשוב מה שערפת יורה".

·         15 בדצמבר 1988. ברוב של 104 נגד 2 (36 נמנעים) מחליטה עצרת האו"ם כי החל מעתה תשתמש במונח 'פלשתין' במקום 'אש"ף'.

·         16 בנובמבר 1994. בדיון בכנסת שואל חבר הכנסת מיכאל איתן מהליכוד אם נכונה הידיעה שאש"ף יוזם החלטת או"ם בדבר הקמת מדינה פלשתינית ביש"ע. סגן שר החוץ יוסי ביילין משיב: "ישראל ממשיכה להתנגד להצעת החלטה בעניין זכות ההגדרה העצמית לעם הפלשתיני. החלטה זו מוצעת על-ידי למעלה מ-30 מדינות ומתקבלת באו"ם מדי שנה, למרות התנגדותנו".

·         16 ביולי 1997 ברוב של 131 נגד שלוש (ישראל, ארה"ב ומיקרונזיה) מוקיעה עצרת האו"ם את הבניה של שכונת הר חומה ותובעת לעצור את תנופת הבנייה היהודית בשטחים. תגובת ראש הממשלה בנימין  נתניהו: "או"ם שמום". מדובר כמובן בציטוט של אמירה בן-גוריוניסטית ידועה. היא הושמעה לראשונה בישיבת הממשלה ב-29 במארס 1955, אחרי שמשה שרת הזהיר מפני תגובה קשה של האו"ם לפעולות התגמול הישראליות בעזה. "או"ם שמום", אמר בן גוריון, ואחר-כך הוסיף את המשפט הידוע – "לא חשוב מה יאמרו הגויים, חשוב מה יעשו היהודים".

·         6 באוגוסט 2002. 114 מדינות מצביעות בעד הצעת החלטה הקוראת לקטוע את מבצע "חומת מגן" ולהוציא את צה"ל מערי יו"ש. 4 מדינות בלבד מצביעות נגד, 11 נמנעות. חיילי צה"ל נוכחים בערי יו"ש עד עצם היום הזה. 

·         21 ביולי 2004. 150 מדינות, ובכללן כל 25 מדינות האיחוד האירופי, מצביעות בעצרת האו"ם בעד אימוץ חוות-הדעת של בית-הדין הבינלאומי בהאג בעניין גדר ההפרדה. הן דורשות מישראל לפרק את הגדר ולפצות את הפלשתינים על הנזקים שנגרמו להם. שש מדינות בלבד מתנגדות, 10 נמנעות. שגריר ישראל, דני גילרמן, אומר בתום ההצבעה: "אני מודה לבורא על שגורל מדינת ישראל והעם היהודי לא מוכרע באולם הזה."

·         18 בנובמבר 2006.  העצרת הכללית של האו"ם מקימה ועדה "לחקר העובדות" בפרשת הרג 19 הפלסטינים על ידי ישראל בבית חנון. 156 שגרירים מצביעים בעד, 7 נגד, 6 נמנעים. "מצדי הם יכולים לחבר את הדו"ח בניו יורק, אין צורך לנסוע לעזה", מגיב דני גילרמן בביטול.

·         5 בנובמבר 2009. ברוב של 114 נגד 18 (44 נמנעים) מחליטה עצרת האו"ם להעביר את דו"ח גולדסטון לדיון במועצת הביטחון ולכפות צעדים חריפים על ישראל. בינתיים, אין שום צעדים.

פולחן סתווי  

בשורה התחתונה: אם עצרת האו"ם תכיר בספטמבר ברוב עצום  במדינה פלשתינית ביו"ש, לא יהיה בזה כל חידוש, רק מיחזור של פולחן סתווי קבוע באו"ם. ממשלת ישראל תוכל להתעלם מההחלטה ולהמשיך בשגרת יומה. נכון לעכשיו, זה מה שהיא מתכוונת לעשות. בואו נקווה שהיא לא תיבהל ברגע האחרון מצונאמי מדיני בדיוני ותקפיד לא למצמץ גם ברגעים הקשים של ספטמבר. איך אמר השגריר האפריקני ב-1970? הערבים יחזיקו בהחלטה, אתם תחזיקו בשטחים.

 

עבור לתוכן העמוד