• מדיה לדוגמא

ישעמדה

שגרירי יהודה ושומרון

בתחילת השבוע התקיים כנס ראשון מסוגו – כנס שגרירים צעירים של מינהלת ההסברה ביהודה ושומרון. בכנס השתתפו מאות צעירים ובני נוער – מתלמידי תיכון ועד לבחורי ישיבות הסדר וסטודנטים, מאולפנות ועד לבנות שירות לאומי ומדרשות, נוער וצעירים שבאים במגע עם ציבור גדול ורחב בכל רחבי הארץ. צעירים אלה הם גם ההנהגה העתידית, הדור שממנו יצמחו המנהיגים הבאים של מדינת ישראל. כל אחד מהם, וכל אחד מאיתנו יכול להיות 'שגריר'. שגריר של הסיפור היהודי, שגריר של יהודה ושומרון.

להלכות מאבק

האירועים האחרונים בבית השלום בחברון כמו גם במקומות אחרים ביהודה ושומרון העלו בצורה חריפה את הצורך לשוב ולגבש מדיניות ברורה באשר לצורת ואופי המאבק למען מפעל ההתיישבות בארץ ישראל בכלל וביש"ע בפרט. אין ספק בצידוק המוסרי בתביעותינו להמשיך להיאחז לפתח ולבנות בכל מרחבי ארצנו בכלל ובחברון ובבית השלום בפרט. אך גם צדק צריך להיעשות ב'צדק' בחכמה ובתבונה מתוך ראיה מפוכחת של המציאות ויכולת לקדם בפועל את האידיאלים אליהם אנו שואפים.

להיות שליח

גם מי שלא קשור לחב"ד יכול ללמוד מהם על מהותה פנימית של שליחות. השליחות בחב"ד איננה מוגבלת בזמן. נוסעים עד להודעה חדשה, ומוסרים את הנפש למען המשימה. על כל אחד מאיתנו ליטול על עצמו מעט מן "השליחות", להרגיש בכל מקום שבו אדם נמצא כי הוא שליח – של רעיון, של דרך, של עם

משפט צדק

בעוד ששר הביטחון אהוד ברק טוען שהוא חייב לפנות את מתיישבי בית השלום בחברון, וזאת כדי לא להביא לזילות של בית המשפט העליון שהורה על כך, התמונה הולכת ומתבהרת. עוד ועוד בכירים בקרב מערכת המשפט שבוחנים את פסק הדין של בג"ץ בנושא בית השלום יוצאים נגד קביעתו של שר הביטחון וטוענים: הדיווח על פסק הדין באמצעי התקשורת שממנה ניזונו ראשי מערכת הביטחון היה מוטעה ושקרי. בחרנו השבוע להביא את דבריו של שופט בית משפט העליון בדימוס יעקב טירקל מתוך חוות דעתו על פסק הדין שאותה פרש השבוע במהלך ראיון בערוץ 7:

הזדהות והתחזקות מול אפליה והסתה

שבת "חיי שרה" בחברון היא הזדמנות להזדהות והתחברות עם אבות האומה, וגם מחאה נגד מדיניות האפליה וההסתה.

הולכים לנשיא

בתקופה האחרונה גברו מאד קולות ההסתה נגד ציבור המתיישבים ביהודה ושומרון. הצירוף של יום רצח ראש הממשלה יצחק רבין ז"ל, יחד עם תקופת הבחירות מביא פוליטיקאים, חברי כנסת, ואישי ציבור מהשמאל להשתלח שוב ושוב בלשונם בישראלים המתגוררים ביש"ע – וזאת כדי לנסות ולהרוויח הון פוליטי מההתבטאויות החריפות הללו. במוצעת יש"ע התקיימה בראשית השבוע ישיבה מיוחדת שעסקה בדרכים להדיפת מסע ההסתה כנגד ההתיישבות. בין הפעולות, הראיונות, וקול הזעקה כנגד דברי הבלע וההכפשות המושמעים חדשים לבקרים, שיגר השבוע יושב ראש מועצת יש"ע דני דיין, מכתב לנשיא המדינה שמעון פרס, ובו ביקש ממנו לקיים פגישה דחופה עם ראשי ההתיישבות בעקבות מסע ההסתה המתרחש נגד ציבור הישראלים החי ביהודה ושומרון.

מסיתים ומסיטים.

כאשר המתיישבים ביהודה ושומרון מרימים ראש וחוזרים שוב ושוב על המסרים הפשוטים אך העמוקים – השייכים לכל יהודי, וכאשר ציבור גדול מגיע וכובש ברגליו את אתרי התיירות השונים במרחבי האיזור - אין לשמאל דרך לפעול מלבד לנסות לצייר מציאות שיהודה ושומרון הוא איזור מערב פרוע שמתגוררים בו פורעי חוק, כדי להרחיק את יו"ש כמה שיותר מכל יהודי. הם מסיתים נגד המתיישבים כדי להסיט הדעת מן החיבור של ישראלים לחבלי ארץ התנ"ך.

יש עמדה - מוציאים עצמם מחוץ למחנה

הציבור הלאומי בישראל הוא מגוון ומכיל דעות שונות, אך ישנם קווים אדומים שמי שחוצה אותם נמצא מחוץ למחנה. מותר ואף צריך לבקר ולהיאבק כנגד החלטות הממשלה כאשר היא פועלת בחוסר אחריות, בנקמנות, ובמדיניות של איפה ואיפה. אך מי שקורא לבצע פיגוע נקם בחיילי צה"ל כורך עצמו יחד עם הגרועים שבאויבינו.

להתחיל מבראשית

מדי שנה אנו חוזרים אל הרגעים הללו, אל המעמד הקדום, אל הפסוקים המתארים את בריאת העולם, את תהליך היצירה, היש מאין, טבע והאדם, פרשת בראשית.
לפעמים במהלך הדרך אנו צריכים רגע לעצור הכל, להיזכר ב"בראשית", ולהתבונן על הדרך שעברנו מאז.

בסוכות תתיישבו

ישנן שני מצוות שבהן אדם כדי לקיימן צריך להיות כל כולו בתוך המצווה כמו שנוהגים לומר עם הבוץ שעל מנעליו. מצוות סוכה היא אחת מהן. בחג הסוכות אנחנו עוזבים את בית הקבע, ועוברים לדור בסוכה, בדירת ארעי. אנו מברכים על לישב בסוכה, כאשר אנחנו "בתוך" המצווה פיזית, כשמעל ראשנו סכך, ומצדדינו הדפנות

המהפכה ההסברתית יוצאת לדרך

לצד התנופה ההתיישבותית, תנופת העשייה האדירה ביישובי יש"ע וקביעת עובדות אשר מהוות את התשתית לאחיזתנו ביש"ע, קשה להתווכח עם העובדה כי במהלך העשור האחרון חלה שחיקה בתמיכה של החברה הישראלית במפעל ההתיישבות ובאמונה בחזון ארץ ישראל השלמה. לצערנו טרם הצלחנו להתנחל בלבבות של כל העם ואולי אף הורדנו מלבבות שעד לפני שנים לא רבות הזדהו ותמכו בדרכנו. ביצוע תוכנית ההתנתקות, חוק פינוי פיצוי, קו הגדר והטמעתם של מושגים כדוגמת שתי מדינות לשתי עמים ו"כיבוש" בשיח הציבורי הן רק דוגמאות מעטות לכך.

יוצאים לדרך .... המהפכה הדמוקרטית

סיומה של שנה, ותחילתה של אחרת, היא זמן הנכון לעצור ולסכם מה היה עד כה, ומה עומד בפנינו – אילו יעדים ומטרות – לשנה הקרובה.

מה בוער

השבוע עמדנו בפני מתקפה תקשורתית חסרת תקדים לאחר הפיגוע ביצהר והעימותים בכפר הסמוך, שניסתה להשחיר את פניה של ההתיישבות, תוך התעלמות כמעט מוחלטת מחדירת המחבל ליישוב, מהניסיון לרצוח ילד יהודי בן 9 בדקירות סכין, בהשלכתו מגובה של ארבעה מטרים ובשריפת בית ביישוב של משפחה שלמרבה הנס נסעה לשבת. השמאל רקד על דמו של ילד יהודי ופתח במקהלת הסתה חסרת תקדים שקיבלה ביטוי בכל כלי התקשורת, בצורה חד-צדדית כמעט ללא תגובה והצגת עמדת אנשי יצהר בשל קדושת השבת. במוצאי השבת, דוברי היישוב יצהר, בשיתוף פעולה עם מועצת יש"ע הצליחו מעט להדוף את ההתקפה הקשה, להפיץ את תמונתו של טוביה הפצוע בבית החולים (שצולמה ע"י דובר מועצת יש"ע), בהודעות ובראיונות לתקשורת במהלך מוצאי שבת והימים שלאחר מכן. בחרנו השבוע להביא קטעים מתוך ראיון שקיים רזי ברקאי, ביום שני האחרון, בתוכניתו מה בוער בגל"צ עם יו"ר מועצת יש"ע, דני דיין, על האירועים ביצהר ועל חוק פינוי פיצוי

פינוי-פיתוי

ביום א' האחרון התכוונה הממשלה לדון בהצעת החוק הזדונית המכונה "פיצוי-פינוי". ברור לכל, גם לחברי הכנסת מהשמאל ובקדימה, כי אין לממשלה הזו כל מנדט לדון בנושא, ואכן הנושא ירד מסדר היום הציבורי. הסכנה האמיתית שעלול להביא הדיון בנושא הוא הצריבה בדעת הקהל – גם בקרב אלה שתומכים בהתיישבות - שבסופו של דבר "נצטרך לעזוב" את יהודה ושומרון. כנגד ממשלה רקובה וחלולה מערכים, שיש בין חבריה כאלו שנוהגים לקבל מעטפות כסף ומזוודות דולרים, עלינו לדבר בלשון אחרת. לחזור אל הערכים שלנו, במקום רדיפת הבצע והשלמונים. בחרנו השבוע להביא את מאמרו בנושא של חבר מזכירות מועצת יש"ע, עדי מינץ:

ימי הגבלה

מפקד פיקוד המרכז חתם לאחרונה על צווי הגבלה נגד שלושה ישראלים מבנימין ושומרון, אשר אוסרים עליהם לשהות ביהודה ושומרון – כולל בבתיהם. במועצת יש"ע פנו לאלוף הפיקוד ודרשו לבטל את הצווים לאלתר. עלינו להתנגד באופן עקרוני לצווים דרקונים אלה אשר פוגעים פגיעה חמורה בזכויות אזרח בדרך בלתי סבירה, בייחוד כאשר מערכת הביטחון נוהגת איפה ואיפה, ולא חותמת על צווים מגבילים נגד פעילי שמאל קיצוני שמגיעים לאיזור על מנת ליצור פרובוקציות ולהתסיס את האווירה במטרה להשחיר את פני המתיישבים וצה"ל

על התיישבות ומאבק

סוגית מגרון נוגעת בשאלה מהותית פנימית שמתחדדת למולנו. מה קודם למה, ומה חשוב ממה. האם המאבק הוא כלי להתיישבות או שמא ההתיישבות היא הכלי למאבק. מה האמצעי, ומה המטרה. אנו סבורים כי סדר הדברים הנכון הוא שההתיישבות קודמת בכל דבר ועניין למאבק. מאבק, הוא עוד אחד מהדרכים להגשמת היעדים שלנו ולהגשמת מטרת העל של מועצת יש"ע והגופים המיישבים – המשך פיתוח ביסוס וצמיחת מפעל ההתיישבות. לכן כאשר אנחנו מוצאים דרך שבה הרווח ההתיישבותי גדול יותר לאין ערוך וסיכוייו להצליח טובים יותר מאשר רווח ערטילאי שייתכן ויושג ממאבק עלינו קודם כל למצות דרך זו, מבלי לפגוע בחשיבותו הרבה של מאבק עיקש נחוש צודק ובעיקר מוסרי.

להציל את מגרון!

בט"ז בשבט התשס"ח, ה 23 בינואר 2008, שיגרה המדינה את תשובתה לבג"ץ, שדן בעתירת תנועת השמאל הקיצוני "שלום עכשיו" שאיתרה ערבים הטוענים לבעלות הקרקע ביישוב מיגרון.
בתשובתה הצהירה המדינה כי "ראש הממשלה ושר הביטחון החליטו, כי המאחז מגרון, הממוקם על מקרקעין פרטיים של תושבים פלסטינים, יפונה בתוך ששה חודשים, דהיינו, עד תחילת חודש אוגוסט 2008". כוונת אנשי "שלום עכשיו" בהגשת הבג"ץ היא פוליטית ואין לה שום צד ועניין עם עשיית צדק או משפט. ניסיון העבר לימד אותנו שאם נהיה שאננים ולא נפעל לשינוי הגזירה נמצא את עצמנו מול שוקת שבורה, מול החלטת בג"ץ לפינוי מוחלט של מגרון שתחייב כל ממשלה שתהיה, ובסופו של דבר מול כוחות יס"מ ופרשים.


ועדת חקירה לתוצאות הגירוש

השבוע התקיימו אירועי הזיכרון לחורבן גוש קטיף ברחבי הארץ ובסמוך למחסום כיסופים בהשתתפות אלפי בני אדם. בין הקולות המעניינים שנשמעו בתקשורת סביב ציון תאריך הגירוש, ומצב המגורשים הנמצאים במציאות קשה מנשוא היה קולו של ד"ר אודי לבל. ד"ר לבל, מרצה בכיר לפסיכולוגיה פוליטית במכללת ספיר ובמרכז האוניברסיטאי באריאל, פרסם מאמר באתר Ynet תחת הכותרת: "פספוס לאומי – ועדת חקירה לטיפול במפונים". במאמר סבור המחבר כי ועדת חקירה לבדיקת מצב המגורשים תהיה פספוס. מה שבאמת נחוץ לנו כיום היא ועדה שתבחן את הסיבות האומללות שאפשרו לאמץ את תוכנית ההתנתקות בכללה. בחרנו השבוע במדור להביא קטעים מתוך המאמר:

כיסופים לקטיף

בימים אלו אנו מציינים שלוש שנים לגירוש ולחורבן ישובי גוש קטיף וצפון השומרון, בזכירה סוד הגאולה. זיכרון היישובים והמפעל הגדול אינם רק זיכרון העבר, אלא הבסיס לדרשתנו לשוב וליישב את המקומות מהם גורשנו. לקראת יום השנה השלישי, נגיע למקום הקרוב ביותר לכניסה לגוש, ונקיים שם את עצרת 'כיסופים לקטיף' שבה לצד הזכירה והכמיהה נציג דרישה חד-משמעית ובלתי מתפשרת לחזרתנו לנחלת אבותינו בחבל עזה, להפריח מחדש את השממה ואת עיי ההריסות והיישובים החרבים בבחינת "קומי צאי מתוך ההפיכה".

לא בכל מחיר

עם הבאתם של החיילים החטופים אהוד גולדווסר ואלדד רגב לקבר ישראל, הסתיים לו פרק מלחמת לבנון השנייה, אך גם נפתח פתח לדיון אמיתי וכואב בסוגיית השבויים. אין חולק כי למדינת ישראל יש חובה להשיב את חייליה הביתה. אך יחד עם זאת פדיון שבויים אסור לו שיהיה בכל מחיר. האם מותר לנו, מוסרית, לשלם מחיר גבוה "מכפי דמיהן" של החטופים, לשחרר לחופשי מאות מרצחים ובכך אולי להתיר את דמיהם של ישראלים נוספים?
עבור לתוכן העמוד