• מדיה לדוגמא

לא ניתן להקפיא

הגדל

לוח האירועים של יום שני האחרון נראה כמעט כמו יומן מלחמה. בשעה 15:00 מטח של כעשרים פצצות מרגמה לעבר קיבוץ מפלסים וקיבוץ ארז, ב - 16:30 מטח רקטות קסאם לעבר אזור התעשייה של אשקלון והמועצה האזורית שער הנגב, ב 23:00 נרצח עידו זולדן הי"ד, בן 29 משבי שומרון בפיגוע ירי סמוך לקדומים, וב – 23:30 ניסיון חדירת מחבלים לישוב נתיב העשרה, שמסתיים בשני מחבלים הרוגים. כל מי שעיניו בראשו יתקשה להתעלם מההקשר. שעות בודדות לאחר שראש ממשלת ישראל מודיע על הכוונה להקפיא את הבניה ביו"ש ומחליטה על שיחרור אסירים כ"מחווה" לאבו-מאזן, הטרור שוב מרים ראש, וממשלת ישראל מעניקה פרס לטרור. לקראת ועידת אנאפוליס החליטה הממשלה להיענות לדרישתו של "הפרטנר" ולשחרר כ"מחווה" נוספת (אגב, מתי הפלסטינים עשו איזה "מחווה" קטנה בשבילנו?)  450  מחבלים נוספים. אולם זה אינו מספיק עבור מחמוד עבאס. הוא דורש לשחרר לא פחות מאלפיים מחבלים, כולל רוצחים.

האם אין סתירה גדולה יותר בין דרישתו זו של אבו-מאזן לבין התחייבותו להלחם בטרור? האם אין זה ברור שמי שמבקש להזרים אלפי מחבלים לשורות ארגוני הטרור, אינו מנסה אפילו להעמיד פני נלחם בטרור? כלומר: אין כאן שאלה מי מבצע קודם את חלקו במפת הדרכים. ישראל מכריזה על ביצוע חלקה בו ביום בו אבו-מאזן מוכיח שאין לו צל צלה של כוונה למלא את חלקו.

ככל שמתקדמים הימים נראית ועידת אנאפוליס כמו בדיחה עצובה. עצובה אבל עדיין מסוכנת. על אף החשש ואולי הכוונה של אהוד אולמרט לדבר או להצהיר על חלוקת ירושלים, על הקמת מדינה פלסטינית מסוכנת ועל גירוש רבבות ישראלים ביהודה ושומרון דווקא הערבים לא מוכנים לוותר אפילו על פסיק מדרישותיהם המקוריות שמשמעותן – חיסול מדינת ישראל.

האבסורד זועק לשמים ואולי יותר מכך הפגיעה בחוסנה של מדינת ישראל, כשראש ממשלה ישראלי פונה לאבו-מאזן, מנהיג שכולו בלוף, ו"מבקש" ממנו להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית.  "ראש הממשלה הבהיר שסירובם של הפלסטינים להכיר במדינה יהודית מקשה עליו מול הציבור הישראלי. "העובדה שאתם לא מסכימים להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית בעייתי מאוד מבחינתנו", אמר אולמרט לעמיתו הפלסטיני" (גל"צ, 19.11.07). אכן "בעיה".

על אף הדברים הללו, אולמרט אינו מסתפק בהנמכת קומה של האומה, ומכריז על התחייבות ישראלית להקפאת בניה ועקירת מאחזים. בעוד אבו-מאזן מדבר על ירושלים כעל בירת המדינה הפלסטינית ועל שיבת הפליטים לתל-אביב לחיפה ולבאר-שבע ועל עמידה איתנה על עקרונות האומה הפלסטינית, מדבר ראש ממשלת ישראל על הקפאת בנייה – כולל גידול טבעי באזור שבו מתגוררים חיים יוצרים וגדלים כמעט 300,000 ישראלים ועל גירושם של אלפים המתגוררים במאחזים.

העיוות בנושא לא מתחיל בהכנות לאנאפוליס. הוא החל כבר במפת הדרכים שמהווה "נר לרגליו" של אולמרט. מה בעצם הכריז ראש הממשלה, בעקבות קודמו בתפקיד אריאל שרון  שאימץ את מפת הדרכים? שהשלב הראשון במתווה הזה הוא שהפלסטינים נלחמים בטרור וישראל מקפיאה את הבניה ביו"ש. המשמעות של האמירה הזו היא שהמלחמה בטרור והמלחמה בבניה ביו"ש הן על אותו מישור!

נפרוט אמירה זו לפרוטות כדי להבין את חומרתה: המלחמה באותו מחבל מרצח מן החמאס שזומם להתפוצץ בבית קפה הומה אדם בתל אביב ולקטול זקנים, נשים וטף – יש לה מקבילה בצד השני והיא למנוע מן הזוג הצעיר עם חלומות שאיפות ואידיאלים שרוצה להתיישב בלבה של ארץ ישראל - לבנות את ביתו בשומרון.

זוהי משוואה מקוממת, נואלת, בלתי מוסרית. ואת המשוואה הזו אימצה הממשלה בעבר, ומתכוון אולמרט ליישם בזמן הקרוב.

זוהי הזחילה של המדיניות הישראלית מול הפלשתינאים והאמריקאים.

 אנו לא נוכל להשלים עם הקפאת הבנייה בישובי יש"ע. למול כל הגזרות תמיד ידענו בכל זאת להמשיך להתקדם ולהתפתח.

הנחישות בצדקת דרכנו, במלחמה היומיומית על ההתיישבות מחייבת את ניצחוננו בפריצת המחנק שמתכנן לנו ראש הממשלה. זו תהיה תשובתנו האמיתית לטרור, לא כהשוואה בין התיישבות לטרור, אלא להבדיל בין כוחות האור לכוחות החושך, נגד טרור רצחני נגביר התיישבות ואחיזה בארץ.

התיישבות החפצה חיים מוכרחה להמשיך לגדול לצמוח ולהתבסס, כדי להבטיח את המשך חיינו ביהודה ושומרון ושמיתרם בידי מדינת ישראל לאורך ימים ושנים. בימים הקרובים נחל בשורת צעדים כדי להוכיח שלא ניתן לייבש את החיים ברחבי יהודה ושומרון, את המנגינה הזו – לא ניתן להקפיא.

 

עבור לתוכן העמוד