ייקוב הדין את הבית

דווקנות, התכונה שתכליתה היצמדות עקשנית לעקרון גם כאשר ישנו פתרון אחר, היא תכונה טובה בחלק מהמקרים. בג"צ, לעומת זאת, משתמש בתכונה הזו בשנים האחרונות כדי לפגוע פעם אחר פעם במפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון. בנתיב האבות שבגוש עציון עומדים כבר כ-15 שנים בתי קבע יפיפיים, שבחדריהם גרים משפחות שורשיות וילדים רבים בחיים שלווים ושמחים. בדיקת צוות מקצועי של המנהל האזרחי, שפעלה בהוראת בג"צ, גילתה לאחרונה שכל האדמות הן אדמות מדינה וניתן להישאר בהן, מלבד שתי רצועות דקות באמצע השכונה.

הרצועות האלה, לעיתים ברוחב של מטר בלבד, עוברות על שטח שנמצא ממש מתחת לבתים מאוכלסים. הערבים טוענים לבעלות על אותן רצועות אדמה, אך הם עדיין לא הצליחו להוכיח עליהם בעלות בצורה חוקית. כך אומרת גם נשיאת בית המשפט העליון מרים נאור. למרות שוועדה מיוחדת של משרד המשפטים, משרד הביטחון ומומחים נוספים טענו לבג"צ, בצדק, כי ניתן בנקל להסדיר את השכונה בעיקר מכיוון שרוב אדמותיה הן אדמות מדינה, הוחלט בפסק הדין של בג"צ כי יש להרוס חלקית 17 בתים בנתיב האבות, ולפנות את יושביהם.

יותר מכך, האדמות האלה הן אדמות שאינן ברות עיבוד מפאת גודלן הקטן והצורה שלהן, אך הפתרון שהעלתה המדינה, לפיו מי שיוכיח בעלות על הקרקע יקבל שטח יותר גדול בסמוך לשטח שבבעלותו או את כספי שווי השטח לא התקבל. לפי פסק הדין של בג"צ: "איחוד וחלוקה המשנה את מערך הזכויות הקנייניות בקרקע עשוי לעורר קושי כאשר מדובר בקרקע פרטית בבעלות פלסטינית באזור". הווי אומר, כאשר מדובר בקרקע בבעלות פלסטינית ישנו קושי יותר גדול להחליף אותה בצורה חוקית (על ידי מהלך חוקי הנקרא "איחוד וחלוקה") מאשר הקושי שבהריסת 17 בתים של יהודים ופינוי משפחות.

אם נעמיק, נראה כי ההתנהלות של בג"צ במקרה הנוכחי שונה מההתנהלות שלו במקרים אחרים. כאן נכנס עניין הדווקנות כלפי ההתיישבות היהודית ביו"ש. בדרך כלל, כאשר יש מקרים שהם לא מוחלטים, בג"צ מנהל מערכת ערכית של איזונים אשר מטרתה לבדוק מה מרוויחים או מפסידים הצדדים מהעניין. דווקא כאן הם מתגלים בדווקנות משפטית קיצונית שמפרה את כל הערכים והאיזונים שלהם תוך התעלמות בוטה מעמדת הדרג המדיני, כמו שנכתב בפסק הדין: "לבקשת הדרג המדיני אין מעמד מיוחד בהליך השיפוטי. דין המדינה כדין בעלי דין אחרים ... במסגרת זו, ככלל, שיקולים מדיניים אינם ממין העניין". נראה כי לפי בג"צ, הריבון במדינת ישראל הוא בית המשפט העליון.

במקום להגיע למצב מאוזן, כפי שהציעה המדינה, ולהשאיר את הבתים עומדים ואת בעלי הקרקע (במידה והם קיימים) עם קרקעות שוות ערך או כסף, מעדיף בג"צ להרוס חלקי בתים בגלל דווקנות. בג"צ, שכביכול בא בשם אותו ערבי תיאורטי, שלא יודעים מי הוא ועשרות שנים לא עיבד את האדמה, מאבד את הערכים שלו. הרי ברור לכל שגם במצב שבו יגיעו בעלים אף אחד לא יחזור לעבד שם את האדמות. אך בג"צ בשלו. על אף שאין תכלית לפסק הדין, אין זה מעניין אותו - ייקוב הדין את ההר. או במקרה הזה את הבית. במקום להגיע לפשרה הגיונית שתרצה את כולם, בג"צ דובק בעקשנותו ולא מוכן לזוז מעקרונותיו.

אין פה שום רצון להגיע לצדק, יש פה רק דווקנות משפטית מרושעת שלא מתרחשת במקרים אחרים. אם פעם הם רצו לפגוע רק במקרה שמדובר באדמות פרטיות עכשיו הם פוגעים גם במקרה שמדובר באדמות שאינן פרטיות.

בג"צ בהחלטתו אומר כי רצועות אדמה זעירות ללא בעלות, שוות יותר ממשפחות וילדים הגרים במקום שנים רבות. הבדואים בונים שנים על אדמות פרטיות של יהודים ועל אדמות מדינה, ושום דבר לא נעשה בנידון. מסתבר כי לבג"צ יש מטרה אחת – לפגוע במפעל ההתיישבות. מה היה קורה אם מקרה דומה היה מתרחש בתל אביב, או בחיפה, או בישוב בצפון? האם גם אז בית המשפט היה פוסק להרוס במקום להסדיר את השטח? נראה שהחלטת בג"צ במקרה הזה תהיה להסדיר את הקרקע, או לחכות שיגיעו הבעלים החוקיים שיקבלו פיצוי בשווי הקרקע או בקרקע חלופית. כשיצר ההרס והדווקנות גובר על ההיגיון, מתקבלות החלטות לא רציונאליות, שהופכות את בג"צ להרסני.

הסתכלו על התמונה למטה, ותראו את אותן רצועות אדמה שגרמו לבג"צ לדבוק בהרסנות מכוערת, ותבינו את האבסורד בהגלמותו.