• מדיה לדוגמא

לעלות!

5/11/2014
לעלות! (הגדל)

במרוקו, פולין, אתיופיה וגם סין – יהודי כל העולם, במשך דורי דורות, חלמו על ירושלים. ובחלומם לא את דמות הסינמה סיטי ראו, ולא את דמות אצטדיון טדי ראו. סבותינו וסבתותינו חלמו על הר הבית, על מקום בית מקדשנו. גם כשנענשו על כך, ואף כשהיו חייהם נתונים בסכנה בשל חלומם, לא הפסיקו לחלום, לקוות, להתפלל. השבוע בישעמדה – על פריחתה המחודשת של העלייה להר הבית, שמשלימה מהלך היסטורי שהחל בהקמת המדינה, המשיך בשחרור ההר במלחמת ששת הימים ויושלם רק כאשר יחזרו יהודים לעלות להר כבעלי-בית ולא כאורחים.

כך מתאר הרב אליעזר גרייבסקי מליברפול את ביקורו בעיר העתיקה בשנת 1878, מעל דפי עיתון "הלבנון": "אחרי אשר שפכתי שיח שמה (בכותל המערבי) ובכיתי, לקחני אבי זקני להראות לי את מקום מקדשנו, כי על הר ד' רובץ איסור גדול לבל יעוז איש אירופי מבלעדי המושלמנים (המוסלמים), לגשת אל ההר הזה. הבטתי מרחוק על רחב הר הבית והתבוננתי על כל הבניינים המצוינים העומדים שמה לתלפיות מעשה ידי הערבים ובעמקי רעיוני קודש צללתי כי איך יחריש ד' ויתאפק לראות כי במקום אשר מקדשו היה מתנוסס, נביא עם נכר יכובד, וברעיונות אלה צללתי עד כי הערני אבי זקני המוביל אותי ואמר, מה לך נרדם! קום התאושש וקווה לד' כי עוד עינינו תחזינה בשוב ד' אל נווהו".

70 שנה אחר כך, פספסה ישראל את ההזדמנות הגדולה לחזור אל ההר. עם תום מלחמת העצמאות, היו מנהיגי הימין בישראל ובראשם מנחם בגין מאוכזבים מהותרת הר הבית מאחור. "לו עמדה בראש עמנו לא ממשלת התכחשות של משיח השקר אלא ממשלה לאומית השואפת להוביל את עמנו לניצחון שלם, היינו משחררים את העיר העתיקה, את הר הבית ואת הארץ כולה וקובעים עובדות קיימות לכל העמים", כתב בגין בעיתון "חירות".

למרבה ההפתעה, גם לאחר מלחמת ששת הימים, כאשר שחררה ישראל את הר הבית, נותר ההר נטול יהודים. משה דיין, שר הביטחון, הציע לפתוח את כל השערים אל ההר לכניסת מתפללים יהודים, אך הממשלה קיבלה לבסוף הצעה אחרת לפתוח רק את שער המוגברים ולהגביל את כניסת המתפללים היהודים להר. זאת בניגוד לפסיקת בג"ץ באותם ימים כי מותר ליהודים להתפלל על הר הבית, משום שזוהי "זכות יסודית וחוקית של כל יהודי".

עם השנים, היחס המפוחד כלפי מימוש הריבונות בהר הבית, יצר ריחוק גדול של יהודים מההר, כאשר למרבה האבסורד, העלייה אליו הפכה מחלומם הלאומי של מיליונים למאבקם הסוער וחסר הסיכוי של מתי מעט. רק בשנים האחרונות, תודות ליהודה גליק וחבריו, חל שינוי משמעותי בתפיסה הציבורית הישראלית את המתרחש בהר. אל השיח הדתי סביב הר הבית, הצטרף שיח כלל-ישראלי בדבר הזכות הבסיסית של כל יהודי, מאמין או לא מאמין, להגיע ולבקר במקום ההיסטורי והחשוב ביותר בתולדות העם היהודי.

האיסורים הבלתי-נתפסים על המתפללים היהודים להביט אל השמים, למלמל מילים, להתנועע או להשתחוות, מזכירים מאוד את המציאות במערת המכפלה בחברון, עד לפני 50 שנה. ליהודים הותר אז לעלות עד המדרגה השביעית במעלה רחבת הכניסה אל המערה, ולהתפלל רק שם. דווקא התעקשותם של יהודי חברון, לאחר ששת הימים, לממש את הריבונות במערה, לא רק שלא הביאה למלחמה נוספת באזור, אלא אף הצליחה לייצר יחסים מכבדים בין יהודי וערביי חברון, המתפללים במערה תוך כבוד הדדי ללוחות השנה היהודי והמוסלמי.

חברון בהחלט צריכה לשמש מודל לחיקוי גם בהר הבית. השליטה הבלעדית של הווקף המוסלמי על ההר, היא לא רק כתב ויתור ישראלי על הנכס הלאומי ההיסטורי החשוב ביותר, אלא גם ויתור ביטחוני שמאפשר לערבים להבעיר, כל אימת שירצו, את כל המזרח התיכון כולו, וכפי שכתב המשורר אורי צבי גרינברג: "השולט בהר – שולט בארץ".

עבור לתוכן העמוד