• מדיה לדוגמא

מאסר נעלם

מאסר נעלם (הגדל)

שחרור המחבלים עליו החליטה השבוע ממשלת ישראל מהווה לא רק כניעה מבישה ללחץ האמריקני. העובדה שישראל משחררת מהכלא את רוצחיהם של אזרחים ישראלים, ומאפשרת להם לשוב חזרה לבתיהם – פוגעת פגיעה חמורה בריבונות הישראלית ובערכי הצדק שעליהם מושתתת המדינה. "מאסר עולם" אינו עולמי עוד, כי אם זמני ביותר. נוכח מדיניותה של ממשלת ישראל, גיוס מחבלים חדשים לא היה יכול להיות קל יותר – ניגשים לצעיר שמוחו כבר הורעל ע"י התקשורת הפלסטינית המהללת מחבלים מתאבדים, מבטיחים לו שגם אם ייתפס בתוך כמה שנים הוא ישוחרר, ואפילו אין צורך לטרוח ולחטוף ישראלי לשם כך. השבוע בישעמדה – על המשא ומתן שהתחיל בוויתורים וצפוי רק להידרדר עם כל יום שעובר.

 

שליחת רה"מ לעניין המשא ומתן, השרה ציפי לבני, אמרה השבוע עם פתיחת השיחות, כי חשוב לשמור על חשאיותן - "בעבר התנהל משא ומתן במשך כמה חודשים מבלי שהוצאו דברים מהחדר. כשדברים יוצאים זה רק מזיק". שרת המשפטים יודעת מדוע היא מעדיפה את המשא ומתן שלה שקט ובלי הפרעות. רק יממה לפני כן הציב אבו-מאזן יעד ברור לסבב השיחות הנוכחי: "בפתרון הסופי שלנו לא נראה נוכחות של אף ישראלי, אזרח או חייל, על אדמתנו", הצהיר מחמוד עבאס.

הנה דבר אחד שממשלת ישראל יכולה ללמוד ממנהיגם של ערביי יהודה ושומרון – כשאבו מאזן אומר "פתרון סופי" הוא מתכוון לכך. זאת בניגוד למילים "ויתורים כואבים" שכבר אינן מכאיבות לאיש, או "קץ הסכסוך" שהמיר את עצמו בהודנה.

אך מעל כולם נמצא "מאסר עולם", ששוכן היום בעולם שכולו טוב:

בשנת 1967, לאחר ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים, גזר בית דין צבאי גזר דין מוות על שני מחבלים שרצחו שני ערבים מבני עירם. בפסק דינם כתבו שופטי בית הדין כי "אין כל הצדקה ששני הנאשמים שלפנינו ימשיכו לבלות את חייהם בכלא ישראלי, בתנאים שלא זכו לשכמותם בביתם הם, לרבות לימודים לקראת בחינת בגרות, אפשרות להשתלם בלימודים על חשבון מדינת ישראל ובעזרתה. מאסר כזה אינו מרתיע נוער ערבי מלהסתפח לארגוני טרור ולבצע מעשי חבלה, הרג והרס". "הניסיון מוכיח", ציינו השופטים לפני למעלה מ-40 שנה, "כי כליאת מחבלים הביאה להפגנות אנטישראליות ושביתות רעב והמחבלים העצורים הם מוקד של אי שקט ולחצים". ראש הממשלה בן גוריון אמר באותם ימים כי "יש לתלות את המחבלים ולא לכלוא אותם בבית הסוהר. איום המוות יפחיד רוצחים בכוח ורובם יירתעו נוכח הסכנה שייתלו".

בסופו של דבר, גזר הדין החמור (שכאמור ניתן לגבי רצח פנימי של ערבים את אחיהם) הומתק לבסוף על ידי מפקד איו"ש, תא"ל רפאל ורדי, והומר למאסר עולם. למעשה, מעולם לא מומש בישראל גזר דין מוות כלפי מחבלים, אף לא במקרים קיצוניים ביותר. מאסר עולם, מאז קום המדינה, היה ונותר העונש החמור ביותר שמסוגל בית דין להטיל על מחבל שרצח אזרחים ישראלים.

גם מי שתומך בכך ומסתייג מהטלת עונש מוות על מחבלים חייב לשאול את עצמו, נוכח המציאות בשנים האחרונות- מה עובר במוחו של מחבל המרצה "מאסר עולם" בכלא הישראלי? אחד שרצח, ניסה לרצוח או "רק" תכנן רצח ונתפס ע"י כוחות הביטחון הישראליים יודע (לא משער או מקווה, אלא יודע) שתוך מספר שנים גם יומו יגיע, והוא יחזור לביתו כמנצח עם חיוך מאוזן לאוזן.

מדיניותן של ממשלות ישראל בשנים האחרונות, בעד שחרור מחבלים עם מעט או הרבה דם על הידיים, הופכת את מאסרי העולם המוטלים בבתי הדין הצבאיים לבדיחה. מדובר למעשה בשהות קצרה בסוג של בית מלון המספק אוכל משובח, אביזרי תקשורת (לרבות טלוויזיה בלוויין ועיתונים יומיים), קשר סלולרי רציף וכמעט בלתי מוגבל אל העולם שמחוץ לחומות, לימודים לתארים אקדמיים מטעם האוניברסיטה הפתוחה ולבסוף, לעת שחרור, קבלת פנים מתוקה וחגיגית בלשכת הראיס. בל נשכח שבמקביל, מוסיפה הרשות הפלסטינית להאדיר את הטרור ומבצעיו. ילדי הרשות שרים יום יום שירי הלל לרוצחים, ומביעים כמיהה להצטרף אל אלו שלא זכו, השאהידים, ש"מסרו את חייהם" למען המולדת.

ישראל מוחלת שוב ושוב על כבודה, מוותרת על זכויותיה בארץ האבות, מתקפלת ומתרפסת ובינתיים התקשורת בארץ ובעולם מוסיפה לדווח שהצדדים "מתקרבים זה לזה". ודאי שהם מתקרבים, העניין הוא שישראל היא היחידה שזזה.

 

עבור לתוכן העמוד