• מדיה לדוגמא

בל"ב הארץ

בל"ב הארץ (הגדל)

ראש הממשלה, בנימין נתניהו, ביקר השבוע ברחלים – היישוב ה-32 של המועצה האזורית שומרון, שאת ההכרה הרשמית בו אישר השבוע אלוף פיקוד המרכז. ראש הממשלה, שמיעט לבקר ביהודה ושומרון במהלך שנות כהונתו, בחר הפעם לחצות יחד עם שרים וחברי כנסת ממפלגתו את "הקו הירוק" ואף לעבור ממזרח לציר 60 היישר אל עומק שטחי השומרון, לבה של מדינת ישראל. בישעמדה השבת – לרגל האישור המיוחל, מעט על המסע הארוך של רחלים. מסע בן 21 שנה שמסתיים, סוף סוף, בראש מורם.

 

21 שנה המתין היישוב רחלים לאישורו הרשמי. השבוע זה קרה. אלוף פיקוד המרכז, ניצן אלון, חתם על הצו המכיר ברחלים כאחד מיישובי המועצה האזורית שומרון.

 

תחילתו של המסע, כפי שמתאר אותו חגי הוברמן בספרו "ההתנחלויות – הסיפור האמיתי", בכ"א בחשוון תשנ"ב, 28 באוקטובר 1991, שלושה ימים לפני פתיחת ועידת מדריד, אז קיימה מועצת יש"ע הפגנת ענק בכיכר מלכי ישראל. שעה שהרבבות גדשו את מרכז תל אביב, התבשרו כי חוליית מחבלים תקפה אוטובוס של המועצה האזורית מטה בנימין שעשה דרכו משילה להפגנה. בהתקפה בעיקול הדרך מול הכפר יתמא, מדרום לצומת תפוח נהרגו שניים מנוסעי האוטובוס, הנהג יצחק רופא ורחלה דרוק משילה, אם לשבעה.

התשובה הציונית ההולמת, בלי מרכאות, לא איחרה להגיע – והיא הייתה כפולה. בידוע הוא ש"בשכר נשים צדקניות שבאותו הדור נגאלו ישראל". מיד אחרי ההלוויות יצאו חברותיה של רחלה דרוק הי"ד למקום הרצח, הקימו במקום אוהלים, וקיבלו אישור לשבת שבעה במקום. אחרי השבעה נשארו הנשים כמשמרת זיכרון למשך שלושים יום, מתוך מגמה ברורה להקים יישוב, שייקרא "רחלים", לזכר רחלה דרוק ולזכר רחל וייס שנרצחה שלוש שנים לפני כן עם ילדיה ביריחו.

אלא שדווקא ראשי הליכוד, שהיו אז בהנהגת המדינה, התנגדו להקמת יישוב במקום. אפילו ראש הממשלה יצחק שמיר, שעל אהבתו לארץ ישראל אין עוררין, הטיח בראשי 'אמנה' בכעס, כשאלו באו עם ההצעה להקים שם יישוב: "אני לא מבין את העניין הזה. בכל מקום שנהרג יהודי צריך להקים יישוב? אין תכנית? אין סדר במדינה הזאת? מקבלים החלטה ובודקים". גם שר הביטחון משה ארנס התנגד להקמת יישוב במקום, מציין הוברמן. לא סתם התנגד, אלא אף הורה למנוע את הקמת רחלים. אחרי מו"מ מייגע עם ארנס הוא הסכים לפשרה. במקום יוקם מאחז – ומדרשה, "מדרשת יצחק".

אחרי המהפך של שנת תשנ"ב, 1991, אסר ראש הממשלה ושר הביטחון יצחק רבין ז"ל על הפיכת המקום ליישוב אזרחי. אבל דווקא הסכמי אוסלו, באורח פרדוכסלי, נתנו דחיפה של ממש להתפתחות רחלים. בסוף שנת תשנ"ה, 1995, כשצה"ל נסוג מהערים במסגרת יישום הסכם אוסלו ב', נפוצה שמועה על כוונת צה"ל לפנות את המאחז הצבאי ברחלים. קול קורא עבר במחנה נאמני ארץ ישראל: בואו לחזק את רחלים. משפחה אחת וכמה רווקים נכנסו לרחלים. מספר המשפחות גדל באיטיות.

ה"ייבוש" הסתיים באחד מימי חודש כסלו תשנ"ט, דצמבר 1998. שר הביטחון משה ארנס נתן אישור להכנסת קראוונים חדשים. ביום שבו נכנסו לרחלים הקראוונים הראשונים בהיתר – התרחש במקום מחזה מדהים: חיילי צה"ל עמדו בש.ג ומחאו כפיים. המחזה של ארבעה קראוונים, עוברים בשער היישוב בלי שהחיילים יפריעו להם, היה בלתי נתפס עד אז. לכולם היה ברור שמיום זה נפתח פרק חדש בתולדות רחלים: היא יוצאת מהמצר. בשנת תשנ"ז, 1997, קיבלה רחלים אישור רשמי, אחרי שהייתה במעמד "מדרשה" בלבד מאז שנת תשנ"ב, 1992. אלפיים דונם, נקודת היישוב והאדמות סביבו, הוכרזו כאדמות מדינה.

אך בשנת 2004, עם פרסום דו"ח טליה ששון, בו הוגדר היישוב כ"מאחז לא מורשה" – עקב חוסר חתימה אחרונה של שר הביטחון, הוחלט למנוע כל בניה ופיתוח בישוב, כולל גני ילדים. עתירה שהגיש ארגון השמאל הקיצוני "יש דין" לבג"צ, אילצה בסופו של דבר את הממשלה להחליט ולהביע את עמדתה הסופית בפני השופטים, ואכן צוות שרים שהוקם לפני כתשעה חודשים החליט לאשר סופית את השלמת הליכי התכנון של רחלים, ברוכין וסנסנה, ולהורות לחתום על תכניות המתאר הסופיות של הישובים.

סיומו של התהליך – בחתימת אלוף פיקוד המרכז, שהתקבלה השבוע. בשעה טובה!

עבור לתוכן העמוד