• מדיה לדוגמא

לחץ גורר לחץ

הגדל

ממשלת ישראל מתמודדת בימים אלו עם לחץ הולך וגובר מכיוון הקהיליה הבינלאומית ובראשה עומדת דווקא ידידתנו הגדולה ארצות הברית. נדמה שסביב המשבר הנוכחי, בעקבות פרסום הכוונה לבנות 160 יחידות דיור ברמת שלמה בירושלים בזמן ביקור סגן הנשיא האמריקני ג'ו ביידן, האמריקאים בחרו לחצות את כל הקווים. במקום הדיפלומטיה הרשמית האמריקאית שנוהגת לדבר פעמים רבות באנדר-סטייטמנט, הפעם אנו שומעים דוברים רשמיים בוושינגטון המתבטאים בחריפות נגד ישראל, בצורה שכמותה לא נשמעה גם נגד צפון קוריאה או איראן. זה נראה הזוי, כמעט בלתי אפשרי. כל המרכיבים במשוואה נמצאים במקום, אבל משום מה התוצאה – הפוכה לגמרי מהמציאות. איך זה קרה דווקא לבנימין נתניהו שהלך כברת דרך ארוכה לעבר ממשל אובאמה, בניגוד לרצון הבוחר הישראלי בבחירות האחרונות, וחרף אי שביעות רצון מחבריו לשולחן הממשלה? התשובה היא פשוטה. לחץ גורר לחץ. 

 זה נכון במישורים רבים. זה נכון בשולחן המשחקים - מי שמגלה את הקלפים ונותן מחוות ליריביו עם תחילת המשחק, סופו לצאת ממנו כשידו על התחתונה, ואילו מי ששומר על פני פוקר, ועל הקלפים הקרובים לחזה, עתיד לגרוף את כל הקופה. זה נכון בעולם העסקי והכלכלי, שבו עמידה נחושה על שלך היא אחד הכללים הראשונים להצלחה, וזה נכון במישור המדיני. כן, בעולם כולו, ובייחוד במזרח התיכון כאשר אתה מוותר או נכנע ללחצים, אתה נתפס כחלש.  מי שנכנע ללחצים משדר כי הוא לחיץ, ומזמין בכך על עצמו עוד ועוד לחצים ואיומים.

ניקח למשל את דו"ח גולדסטון, המבקר את פעילות ישראל בחבל עזה במהלך ימי הלחימה במבצע עופרת יצוקה, מבצע שבמהלכו הגיעו טילי חמאס עד  לאשדוד, באר שבע, קרית מלאכי, ובאר טוביה, וזרעו הרס רב, הרוגים ופצועים. ישראל יצאה למבצע צבאי צודק מאין כמותו, להגן על חיי אזרחיה מאימת מדינת הטרור שקמה לה בחבל הארץ אותו פינינו במהלך שכולו איוולת ועיוורון למציאות. ישראל יצאה למבצע תחת שלטונה של ממשלת מרכז-שמאל בראשותו של אהוד אולמרט. לכאורה היינו אמורים לקבל גיבוי בינלאומי מוחלט. למגר את קיני המחבלים, להילחם בטרור. להכרית את ציר הרשע – איראן – חיזבאללה- חמאס המאיים לא רק על ישראל אלא על העולם המערבי כולו. ולמרות זאת דו"ח גולדסטון מתעלם מהמציאות האזורית, מתעלם מהחמאס, ומעדיף להאשים דווקא את ישראל בפשעי מלחמה. מופתעים?

החטא הקדמון של דו"ח גולדסטון הוא העקירה מגוש קטיף. באופן אירוני ניתן אולי לומר שקודם לנסיגה מחבל עזה, צה"ל שישב אז באזור לא היה צריך לפעולות דרסטיות מלבד ביטחון שוטף על מנת לשמור על חיי המתיישבים במקום, ולמנוע חדירות מחבלים לכיוון יישובי הדרום. בדרך זו גם נמנע מחמאס להשתלט על חבל עזה ולהקים לעצמו שם מדינת טרור, נתמכת על ידי חיזבאללה ואיראן. אך לאחר הנסיגה, כל פעולה צבאית בחבל עזה דורשת הרבה יותר, ופעילות זו – מוצדקת ומוסרית מאין כמותה – פותחת פתח לשונאי ישראל היושבים באו"ם ובועדותיו, להשחיר את פנינו בעולם.

עקירת היישובים מגוש קטיף נתפסה כחולשה ישראלית וכניצחון לחמאס ולטרור. "רוח גבית לטרור" כפי שהגדירו זאת אז בכירי מערכת הביטחון ובראשם הרמטכ"ל דאז והמשנה לראש ממשלה היום, רא"ל (במיל.) משה (בוגי) יעלון. הבטיחו אז שעל כל קסאם שיירה לעבר יישובי הדרום ישראל תגיב בחומרה, אך לקח עוד כשלוש שנים של השפלה, של חייל חטוף, ושל ירי רקטות קסאם וטילי גראד לעבר יישובי עוטף עזה, שבה ישראל ספגה וספגה לפני שיצאה להגן על עצמה. דו"ח גולדסטון המעוות – כפי שהגדיר אותו ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בפתיחת מושב בחורף של הכנסת - שולל בעצם במהותו את העיקרון שלישראל יש זכות להגן על עצמה ועל כן הוא אינו מוסרי ומופרך.

אך מה לנו כי נלין על האו"ם? השינוי צריך לבוא בקרב המדיניות הישראלית. לא חולשה, לא רפיסות, לא כניעה ללחצים, אלא ההפך – עמידה איתנה בלחצים ושמירה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.

הרי ראש הממשלה דווקא הלך לכיוון הפלשתינים ולכיוון אובאמה – אך בדיוק זו הבעיה. למול ההצהרות ערב הבחירות להוביל את המחנה הלאומי, מול ההתחייבות לשמור על האינטרסים החיוניים לקיומה של מדינת ישראל, לפתח את מפעל ההתיישבות ביהודה ושומרון, לשמור על ריבונות יהודית בירושלים, ועוד, מעט לחץ אמריקאי ונתניהו בנאום בר-אילן העלה על שפתיו את צמד המילים "מדינה פלשתינית", עוד קצת עקשנות פלשתינית ו"דירבון" מהממשל בבית הלבן והקבינט הסכים על הקפאת בנייה גורפת. כל אלו גורמים לפלשתינים להבין כי דווקא ככל שיקשיחו את עמדותיהם יותר וימתינו בלי לעשות דבר – כך ירוויחו יותר. במקום שהלחץ יוסר או לכל הפחות ירגע מעט, דווקא לנוכח הנכונות הישראלית לויתורים כאלה ואחרים, הלחץ הולך ומתגבר. באופן אירוני ישראל המנסה לצאת מגדרה כדי לרצות את ממשל אובאמה, ועושה עוד צעד ועוד מחווה מוצגת כסרבנית שלום.

דווקא מהמשבר האחרון אולי תצמח דווקא התקווה. דווקא מהעמידה האיתנה על עיקרון הריבונות והעצמאות בהמשך הבנייה בירושלים, נציג קווים אדומים. נציג עקרונות. נציג עמידה על שלנו.

בדבריו בראשית השבוע בסיעת הליכוד נתניהו שב והצהיר כי הבנייה בירושלים תמשך, וכך גם הבנייה ביהודה ושומרון בתום תקופת ההקפאה. שלא כמו ראשי ממשלה בשנים האחרונות, נתניהו , בדברים אלו, משדר מסר לעולם כולו כי ירושלים המאוחדת, היא בירתה של מדינת ישראל, ואל לנו לתת יד למבקשים לחלק אותה. אם נתניהו ימשיך בדרך זו, של שמירה על גאווה לאומית, ועל חוסנה של ישראל כמדינה ריבונית ועצמאית – לא מן הנמנע – כי התוצאה תהיה דווקא הסרת מכבש הלחצים האימתני.

עבור לתוכן העמוד