• מדיה לדוגמא

לחץ גורר לחץ

הגדל

ממשלת ישראל מתמודדת בימים אלו עם לחץ הולך וגובר מכיוון הקהיליה הבינלאומית. דו"ח גולדסטון, איום בצו מעצר נגד בכירים בישראל המבקרים באנגליה, נתק עם טורקיה, ועוד. הלחץ הזה הוא ההוכחה שבמזרח התיכון, אבל גם בעולם כולו, כאשר אתה מוותר או נכנע ללחצים, אתה נתפס כחלש. מי שנכנע ללחצים משדר כי הוא לחיץ, ומזמין בכך על עצמו עוד ועוד לחצים ואיומים.

ניקח למשל את דו"ח גולדסטון, המבקר את פעילות ישראל בחבל עזה במהלך ימי הלחימה במבצע עופרת יצוקה, מבצע שבמהלכו הגיעו טילי חמאס עד  לאשדוד, באר שבע, קרית מלאכי, ובאר טוביה, וזרעו הרס רב, הרוגים ופצועים. ישראל יצאה למבצע צבאי צודק מאין כמותו, להגן על חיי אזרחיה מאימת מדינת הטרור שקמה לה בחבל הארץ אותו פינינו במהלך שכולו איוולת ועיוורון למציאות. ישראל יצאה למבצע תחת שלטונה של ממשלת מרכז-שמאל בראשותו של אהוד אולמרט. לכאורה היינו אמורים לקבל גיבוי בינלאומי מוחלט. למגר את קיני המחבלים, להילחם בטרור. להכרית את ציר הרשע – איראן – חיזבאללה- חמאס המאיים לא רק על ישראל אלא על העולם המערבי כולו. ולמרות זאת דו"ח גולדסטון מתעלם מהמציאות האזורית, מתעלם מהחמאס, ומעדיף להאשים דווקא את ישראל בפשעי מלחמה. מופתעים?

החטא הקדמון של דו"ח גולדסטון הוא העקירה מגוש קטיף. באופן אירוני ניתן אולי לומר שקודם לנסיגה מחבל עזה, צה"ל שישב אז באיזור לא היה צריך לפעולות דרסטיות מלבד ביטחון שוטף על מנת לשמור על חיי המתיישבים באיזור, ולמנוע חדירות מחבלים לכיוון יישובי הדרום. בדרך זו גם נמנע מחמאס להשתלט על חבל עזה ולהקים לעצמו שם מדינת טרור, נתמכת על ידי חיזבאללה ואיראן. אך לאחר הנסיגה, כל פעולה צבאית בחבל עזה דורשת הרבה יותר, ופעילות זו – מוצדקת ומוסרית מאין כמותה – פותחת פתח לשונאי ישראל היושבים באו"ם ובועדותיו, להשחיר את פנינו בעולם.

עקירת היישובים מגוש קטיף נתפסה כחולשה ישראלית וכניצחון לחמאס ולטרור. "רוח גבית לטרור" כפי שהגדירו זאת אז בכירי מערכת הביטחון ובראשם הרמטכ"ל דאז והמשנה לראש ממשלה היום, רא"ל (במיל.) משה (בוגי) יעלון. הבטיחו אז שעל כל קסאם שיירה לעבר יישובי הדרום ישראל תגיב בחומרה, אך לקח עוד כשלוש שנים של השפלה, של חייל חטוף, ושל ירי רקטות קסאם וטילי גראד לעבר יישובי עוטף עזה, שבה ישראל ספגה וספגה לפני שיצאה להגן על עצמה. דו"ח גולדסטון המעוות – כפי שהגדיר אותו השבוע ראש הממשלה בנימין נתניהו בנאומו בפתיחת מושב בחורף של הכנסת - שולל בעצם במהותו את העיקרון שלישראל יש זכות להגן על עצמה ועל כן הוא אינו מוסרי ומופרך.

אך מה לנו כי נלין על האו"ם? השינוי צריך לבוא בקרב המדיניות הישראלית. לא חולשה, לא רפיסות, לא כניעה ללחצים, אלא ההפך – עמידה איתנה בלחצים ושמירה על האינטרסים החיוניים של מדינת ישראל.

הרי ראש הממשלה הישראלי דווקא הלך לכיוון הפלשתינים ולכיוון אובאמה. בניגוד להכרעת הבוחר הישראלי הוא הסכים בצורה כזו או אחרת להקמתה של מדינה פלשתינית, וגם מדיניות הקפאת הבנייה עודנה נמשכת בפועל – הרי שלכאורה הלחץ היה אמור להיות מוסר או לכל הפחות להירגע מעט. והנה דווקא לנוכח הנכונות הישראלית לויתורים כאלה ואחרים, הלחץ הולך ומתגבר.

אם ישראל הסכימה עקרונית להצהרת אובאמה על 'ריסון' בניה בתמורה להתקדמות בצד הפלשתיני, והפלשתינים דחו את ההצעה הזו בשתי ידיים, הרי שישראל צריכה לפטור את עצמה מהתחייבותיה, ולהסיר כליל את הקפאת הבנייה מעל יישובי יהודה ושומרון. יהיה בכך רווח כפול – בראש ובראשונה קיום ההתחייבות לבוחר הישראלי של הליכוד וסיעות הימין המרכיבות את הקואליציה כמתחייב במדינה דמוקרטית, ומעבר לכך אמירה כלפי אומות העולם – ישראל עומדת על שלה, ומפעל ההתיישבות הוא חיוני לקיומה של מדינת ישראל, לא רק בדיבורים אלא גם במעשים.

עבור לתוכן העמוד