• מדיה לדוגמא

לצאת לחירות

בשבוע שעבר התבשרנו, שוב, על "סדרת מחוות לאבו-מאזן" – שתרגומו בעברית מדוברת: "נשחרר מעט את האחיזה הביטחונית ביהודה ושומרון, ונקל על ארגוני הטרור, עד לאירוע החבלני הבא". לצערנו אנו למודי ניסיון מהעבר. ניתן לבדוק זאת. בכל פעם אשר נתנו הקלות ביטחוניות לערבים, הם ניצלו זאת כדי לתקוף להרוג ולרצוח ישראלים, או לפחות לנסות לעשות זאת. באמצעות רובים שישראל סיפקה לערבים למשימות שיטור נפגעו אזרחים ישראלים, ובאמצעות החסימות שהוסרו על הדרכים נמלטו המפגעים. בכל פעם אשר ישראל הגיעה ל"הפסקת אש" עם ארגוני הטרור ביהודה ושומרון או בחבל עזה, ניצלו הטרוריסטים את ההזדמנות כדי לחדש כוחות, לאגור נשק, לרענן פקודות מבצעיות, ותוכניות לפיגועים חדשות, ולמלא את מלאי הרקטות והטילים, כל זאת על מנת להיערך לסיבוב הבא. אבל מדינת ישראל חוזרת על אותה טעות שוב ושוב. כאשר הערבים זקוקים למחוות, כאשר הם באים ומציעים הפסקת אש, כנראה שהם צריכים זאת. זו בדיוק ההזדמנות להכניע אותם, למגר את הטרור עד חורמה, לפרק את תשתיות ארגוני המחבלים ולרדוף אותם ביום ובלילה.

אבל לשם כך דרושה ממשלה אמיצה והחלטית. דרושה מנהיגות.

כאשר מאמיניים בכוחו של צה"ל, כאשר מורים לו משימות החלטיות ומדויקות, היורדות מצד מנהיגות אחראית ושקולה, שגם יודעת ליטול על עצמה את האחריות, החייל הפשוט יכול להסתער קדימה, בלי לחשוב פעמיים על חיצי התקשורת, ארגוני זכויות האדם הצבועים, ועל מפקדים שבורחים מאחריות. להסתער לעבר מטרה מוגדרת – לנצח.

אבל כאשר המנהיגות מגמגמת, כאשר היא נסחטת ונלחצת מול האמריקנים בלי לעמוד על שלה, ובלי להבהיר את הסכנות הביטחוניות, כאשר מנהיגות כזו מאבדת את ההכרה בצדקת הדרך ובלי הרצון הטבעי הפשוט והבריא  - לחיות ולשם כך לנצח, גם העם נהיה מבולבל ומיואש.

כשראש ממשלה מצהיר ש"נמאס לנו לנצח" ושהמטרה היחידה של ממשלתו וחבריה היא "הישרדות", אין פלא שגיבורי התרבות של עם ישראל, הם משתתפי תוכנית טלוויזיה בעלת שם דומה . נמצאים אנו בימיו של חודש ניסן, זמן יציאת מצרים. כאשר עומדים בני ישראל לפני ים סוף, והמצרים דולקים מאחוריהם, קופץ נחשון בן עמינדב למים ומתחיל ללכת – גם כאשר המים מגיעים לו עד צווארו. עם הנחישות הזו, והאמונה הזו, מוביל נחשון עם שלם לתוך הים, ולמולה אפילו ים סוף נבקע לשניים.

הגיע זמן להבקיע. לשאוף לנצח, להכניע את הטרור, להתבונן במציאות ולהכיר איפה אנו חיים ועם מי אנחנו מתמודדים. להבין שבמזרח התיכון ככל שאתה נדיב ומבצע מחוות לצד שכנגד, אתה נתפס כחלש ורכרוכי. בעוד שהצד השני מגדיר את המציאות כ'מלחמת קודש' – ג'יהאד, אנחנו תופסים זאת כאירועים נקודתיים שיש לתת להם מענה טקטי מקומי, וממילא כל ויתור מצידנו מנוצל על-ידי הערבים להרחיב את מעגל הנפגעים בצד הישראלי.

ציבור גדול בישראל נמצא היום בשבי. בשבי של קונספציות כזבים שקרסו פעם אחר פעם: ויתורים ומחוות יביאו שקט ביטחוני, מסירת חבלי ארץ תביא לשלום עם שכנינו, אנחנו הצד ה'לא-בסדר', הכובש והאכזר לעומת המסכנות והאומלות בצד שכנגד ועוד כהנה וכהנה דוגמאות.

 ולמרות שבמשך שנים עם ישראל מובל על פי אותן הקונספציות ומצבו רק הולך ומתדרדר – במקום שיקרה ההפך,  ישנם רבים שמתעלמים מכך ומוציאים צידוקים ותירוצים למה עליהם להמשיך ולדבוק באותה הדרך שנכשלה. לקראת חג הפסח, עלינו לצאת לחירות. להשתחרר מכבלי הקונספציות הכושלות ומסממני הגלות, ולחזור לעצמנו, בחירות מחשבתית, ובתחושת בן חורין – אנחנו כאן כדי להישאר וכדי לנצח!

 

 

 

עבור לתוכן העמוד