ניצחון הכתום- כחול -לבן

שכרם של מטה "חומש תחילה" הוא הצלחת המפעל הלאומי. שבעזרת ה' בקרוב תתקיים עלייה נוספת לחומש. כפי שפורסם, הפעם בניגוד לעליות הקודמות, יעלו אלפי תלמידי ישיבות ואולפנות באופן מאורגן ובאישור הצבא, כאשר בארגון העלייה תשתתף מועצת יש"ע.
לאחר פרסום הידיעה קיבלתי מספר תגובות: התגובה הרשמית של מטה "חומש תחילה" בירכה על היוזמה, אך היו גם חברים שהתמרמרו: מדוע הפעם, אחרי ההצלחות הקודמות, מועצת יש"ע נכנסת לעניין? ומדוע הפעם העלייה מתקיימת בתיאום עם הצבא?

ההתרחשות הזו סביב העלייה לחומש מזכירה לי שיחה שקיימתי לפני שנים עם חבר שנמנה על חלוצי היישוב "הדר ביתר". כזכור, החברים שהקימו את הישוב הזה התמודדו באומץ עם קשיים רבים, כמו: מזג אויר קשה ומצור בטחוני. הם החזיקו מעמד במסירות אדירה, אך בסופו של דבר הממשלה החליטה להקים עיר חרדית במקום. לחברי הגרעין כבר לא היה מקום בתכנון החדש והם נאלצו לעזוב. המצב עורר תרעומת מובנת בקרב החלוצים שהקימו את הנקודה, אך משזו הוקמה הם מצאו את עצמם נדחקים החוצה.

אחד החברים שוחח איתי על כך והביע את הרגשתו: "תראה, כמה התאמצנו ובאיזו מסירות חיינו שם? והנה בסוף קיבלנו בעיטה". עניתי לו: "אני מבין אותך ומזדהה איתך, אך התבונן פנימה לתוך עצמך ותגיד לי באמת: מה היית מעדיף, להיות היום חלוץ ביישוב קטן שמוגדר אולי כ"מאחז" בסכנת פינוי ולהמשיך להיות "במרכז העניינים" או לראות את היישוב שהקמת עם עשרות אלפי יהודים "פשוטים" כשאתה במקום אחר? מה באמת רצית כשהקמת את היישוב?".

"הבעיטה שקיבלת", המשכתי, "היא אות הכבוד. היא המדליה הטובה ביותר שיכולת לצפות לה. זה הסימן שבאמת הצלחת במשימתך: להפוך את המקום הזה למקום של חיים לעשרות אלפי יהודים ולחבר אליו את עם ישראל". החבר הרהר, ולבסוף הפטיר: "אתה יודע מה, אתה צודק. מעולם לא חשבתי על זה ככה". אני בטוח שאותו חבר ומשפחתו  חיים עכשיו בהרגשה הרבה יותר טובה ובסיפוק אמיתי שבאמת מגיע להם.

אם נרחיב את ההסתכלות נוכל להשליכה גם על התנועה הציונית כולה. סך הכל, מספר היהודים שהגיעו לארץ בתחילת התהליך הציוני היה זעום עד להחריד. מבין היהודים שיצאו מאירופה בסוף המאה ה-19 ותחילת ה-20 עלו לארץ רק כשני אחוזים.. הביל"וים היו קומץ קטן, והחלוצים מייבשי הביצות וסוללי הכבישים היו מעטים. הצלחת מפעלם הייתה כאשר בעקבותיהם באו הרבים וההמונים שעלו לארץ, התיישבו בה ובנו אותה. הם עשו זאת לא רק מטעמי אידיאולוגיה, אלא מטעמים פרקטיים ושיקולים כלכליים.

כך צריכים לראות את עצמם החלוצים חברי מטה "חומש תחילה". הם כבר החלו ליצור מהפכה, ושכרם יהיה כאשר בעקבותיהם יבואו ההמוניםאומנם, מדינת ישראל, לפחות בראשית ימיה, ידעה להעריך ולהוקיר כמה מהחלוצים שפילסו את הדרך (לפחות אלו שהשתייכו לתנועה הפוליטית הנכונה) וכיום יש על שמם מושבים, קיבוצים, רחובות ובתי ספר, כמו: ביל"ו, חנקין, כצנלסון, אוסישקין, טרומפלדור וכו'. אבל הרבה חלוצים שנתנו את חייהם על בניין הארץ נשכחו ולא זכו להוקרה כלשהיא, לפחות בעולם הזה. שכרם הוא הצלחת המפעל הלאומי.

כך צריכים לראות את עצמם החלוצים חברי מטה "חומש תחילה". הם כבר החלו ליצור מהפכה, ושכרם יהיה כאשר בעקבותיהם יבואו ההמונים. והנה, ברוך ה', הם כבר באים. בשלב זה, אלו הם ישיבות ואולפנות בני עקיבא ומועצת יש"ע. זו כבר הצלחה אדירה. המבחן יהיה בהמשך, וגם פה יבחנו חברי מטה חומש האם ביכולתם להביא, לחבר ולקרב ציבור יותר ויותר רחב ומגוון.

ואז, כאשר בעזרת ה' יקום מחדש הישוב חומש ויחלקו את המדליות בטקס חגיגי בארגון ממשלת ישראל, כמובן ישכחו להזמין אותם. הם יראו את הטקס בטלוויזיה (שאין להם) ויגידו לעצמם: אם יש כל כך הרבה מכובדים עד ששכחו להזמין אותי, זו המדליה היפה ביותר בעיניי.  

עבור לתוכן העמוד